אחרי מות - פרופ' דוד סמואל

פרופ' דוד סמואל, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים והוא בן 92, ראה רחוק וגדול. חלק מכך ניתן אולי לשייך לתבנית נוף מולדתו. סבו, לימים הנציב העליון הרברט סמואל, חזה את הקמתה של מדינת ישראל, ופעל מאחורי הקלעים ולפניהם, יחד עם פרופ׳ חיים ויצמן ושר החוץ הבריטי, לורד ארתור ג׳יימס בלפור, למען מתן הצהרת בלפור ב-1917, שבה נאמר כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. השאר הוא כבר היסטוריה. בידי דוד היה צילום קבלה שעליה חתם סבו, משהתמנה לנציב העליון, ב-1920, ויועדה לסיר לואיס בולס, מן הממשל הבריטי בא״י: Received one Palestine Complete. גם את ההיסטוריה עשו פעם, מסתבר, בגדול, אבל על פתקים קטנים.

 

דוד היה מחלוצי חקר המוח במכון ויצמן למדע. הוא החל ללמוד כימיה באוקספורד לאחר שהגיע לביקור מארץ ישראל, שבה נולד, וניתק מביתו בשל מלחמת העולם השנייה ששיבשה את השיט בים התיכון. את לימודיו הישהה כדי להתגייס לצבא הבריטי, ומצא עצמו, בסופו של דבר, כמושל האי סומאטרה. בתום המלחמה שב ללמוד. חברתו לספסל הלימודים הייתה מרגרט תאצ׳ר, לימים ראש ממשלת בריטניה.

 

מיד לאחר המלחמה סייע לעליית ניצולי שואה ארצה, וב-1948 שב בעצמו לארץ וגויס לחיל המדע, שמוקדו ברחובות הניח את היסוד ליכולות תע״ש והמו״פ המדעי. דוד עסק בייצור מרגמות, אחר כך החל ללמוד כימיה, והיה תלמידו של פרופ׳ ישראל דוסטרובסקי ז״ל (בין נשיאי המכון ויו״ר הוועדה לאנרגיה אטומית). הוא עסק בחקר איזוטופים, ובין שאר תפקידיו היה דיקן הפקולטה לכימיה. באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת, במהלך שבתון באוניברסיטת ברקלי, לא רק התאהב בחקר המוח, מהיציבות שבאהבות חייו, אלא גם עלה בו הרעיון לשלב שימוש באיזוטופים בניסיונות לפענח את מנגנוני המוח המאפשרים תפיסה ולמידה. בכך הקדים את דורו.

 

במכון הקים את ״קבוצת המוח״ במחלקה לאיזוטופים. זו הייתה היחידה הראשונה במכון שעסקה בחקר המוח. עסקו שם במהלך השנים בנושאים מלהיבי דמיון כמו תפקיד חומצות הגרעין בקידוד זיכרון, ניסיונות להעביר זיכרון מפרט אחד למשנהו באמצעות מסרים כימיים או השתלות, או יכולתם של קופים לזהות עצמם במראה. לשאלות רבות ששאל אין עד היום פתרונות. מן הקבוצה הזו יצאו פרופ׳ מנחם סגל ופרופ׳ רפי מלאך, ממוליכי חקר המוח במכון בדורות העוקבים, ומדענים אחרים במוסדות מחקר אחרים בארץ ובעולם. הוא עסק בהתלהבות גם בחינוך מדעי ובהנגשת המדע לתלמידים ולקהל הרחב.

 

מוחו היצירתי של דוד לא פסק לנדוד על פני הקנבס העשיר של חקר המוח גם לאחר שפרש. הוא היה מבקר תדירות, בולט למרחקים בתמירותו, במעבדות המחלקה לנוירוביולוגיה, שהתבססה על איחוד קבוצת המוח שלו יחד עם היחידה לנוירוכימיה שהקים פרופ׳ אורי ליטואר ז״ל בשנות ה-70 במחלקה לביוכימיה. נושא הזיכרון המשיך להקסימו, ובשנים האחרונות משך את תשומת ליבו גם נושא תשומת הלב. גם כשמאור עיניו נפגע לעת זיקנה, ראייתו המדעית נותרה צלולה. הלורד היחידי בסגל מכון ויצמן למדע (תואר שירש מסבו) נותר כל חייו צנוע כסטודנט וסקרן כתלמיד בית-ספר.