בסריקות שהתבצעו במכון הבחינו הסורקות בחלקיקים כמו פיונים, קאונים, ועוד. כל זה קרה בתקופה שבה התחיל
פרופ' אורי קרשון, מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה, את הקריירה המדעית שלו. "ללא עבודתן של הסורקות", אומר פרופ' קרשון, "לא הייתי מסוגל להשלים את עבודת הדוקטורט שלי".
בהמשך שנות ה-70 החלו המחשבים להחליף בני-אדם בעבודות כמו סריקה. במקום תאי בועות וגלילים של סרטי צילום הופיעו מערכות מתקדמות, אשר החלו להקליט את התנגשויות החלקיקים ישירות למחשב. כשחדר הסריקה נסגר, בסופו של דבר, ב-1980, עמדו הסורקות בפני הזדמנויות חדשות: מאיץ ה-LEP בסר"ן (שכבר אינו בשימוש) בדיוק נבנה באותם הימים, ומכון ויצמן למדע היה שותף פעיל בתכנון ובבנייה של אחד הגלאים שניתחו את תוצאות ההתנגשות. צוות הסורקות שולב בפרויקט – חנה גולדשטיין וענת שייבין היו הראשונות, ואחריהן הצטרפו כמה מן האחרות. "התחלתי כסורקת, אבל הפכתי לרתכית ו'מהנדסת'", אומרת גאולה יששכר בגאווה.
סורקות אחרות עברו ליחידות אחרות במכון, ורבות מהן התמנו למשרות מינהלתיות. כעת רובן כבר בגמלאות, אבל הן עדיין רואות במכון את ביתן השני. כשהן נזכרות בתקופה הארוכה שעשו בחדר הסריקה הן גאות בתרומתן לקידום המדע, ובו בזמן עדיין מפעמת בהן תחושה של שייכות למקום, ובעיקר לחברותיהן, איתן עשו תקופת חיים ארוכה ומשמעותית.