ד"ר דן דוידי עם אשתו ושני ילדיו בבוסטון. "ראינו פוסט בפייסבוק על משפחה שמוסרת  פסנתר, ועכשיו כולנו  לומדים לנגן"

מדען בבידוד ביתי

10.05.2020

בוגר המכון שיצא למחקר בתר-דוקטוריאלי בבית-הספר לרפואה של הרווארד, מדווח מאחד המוקדים העולמיים של המגיפה

"עכשיו אני מרגיש שמתחיל לבעור בי הצורך לתרום ולא לשבת אדיש בבית. אני לא קשור ישירות למחקר הקורונה ואין לי הכשרה מקצועית שיכולה לסייע בפיתוח חיסון, תרופה או כלי אבחון למחלה. כמדען, זה די מתסכל, ולכן אני מחפש דרכים עקיפות לתרום למאבק. יצרתי קשר עם גופים שמאפשרים למדענים לנדב את הזמן והכישורים שלהם, לדוגמה, לטובת ניתוח מידע שמגיע מדגימות חולים. למעשה, גם הכתבה הזו היא סוג של תרומה בעיניי. חשוב לי שיֵדעו שהקהילה המדעית עסוקה בקורונה. זוהי שליחותנו הציבורית, וזו הרוח המדעית שספגתי במכון".

הדובר הוא ד"ר דן דוידי, בוגר מכון ויצמן למדע, שהגיע לבוסטון לפני כשנה כדי לבצע מחקר בתר-דוקטוריאלי בבית-הספר לרפואה של הרווארד, ומצא עצמו בבידוד עם אשתו ושני ילדיו באחד המוקדים העולמיים של מגיפת הקורונה. "תארו לעצמכם לזרוק לפח שנה של עבודה... בדיוק כשהתחלתי לצבור מומנטום, כל הניסויים נעצרו לחלוטין. בהתחלה שקלתי להביא ציוד מעבדה הביתה ולעבוד מהסלון. הרי יש לי בבית שני טכנאים קטנים שהיו שמחים מאוד לערבב מבחנות צבעוניות. אבל זה לא צלח מבחינה ביורוקרטית לאור הזמן הקצר שניתן לנו כדי לקפל את כל הניסויים. בינתיים כבר ברור שהפוסט-דוקטורט שלי יסתיים יותר מאוחר ממה שתכננתי. השיקום הוא תהליך שיכול להיות ארוך פי כמה ממשך ההשבתה.

"כל התהליך של הקפאת המחקרים והשבתת האוניברסיטאות התגלגל מאוד מהר. לפני כחודש הייתה הדבקה המונית בבית-מלון בעיר ופינו 60 חולים באוטובוסים לבית-החולים של הרווארד. אשתי הבינה שהקורונה פה ונסעה לאסוף את הילדים מהגן באמצע היום. כמה שעות אחרי התחיל מבול של ביטולי כנסים ואירועים. יום למחרת כבר הודיעו שהמעבדות ייסגרו בתוך 72 שעות. יומיים אחר כך סגרו את גני הילדים. כאוס מוחלט".

בתשובה לשאלה איך זה להיות ישראלי בארצות-הברית בעת הזו, מספר ד"ר דוידי: "יש הבדל בין הקהילה הישראלית, שניזונה מאוד מהתקשורת בארץ, ובין שאר האוכלוסייה. ישראל נמצאת לפני ארצות-הברית כמעט בכל הנחיה. למשל, נכון לתחילת אפריל, טיסות הפנים פה יוצאות כרגיל, הרכבות בעיר עובדות – והפארקים עמוסים באנשים כשמזג האוויר מאפשר זאת. בקרב הקהילה הישראלית, לעומת זאת, יש שנמנעים ממגע עם אנשים אחרים ומסתגרים בבתים. בעוד שבבוסטון המודעות לחשיבות של 'ריחוק חברתי' גבוהה יחסית, ארצות-הברית היא מקום גדול. אני שומע מחברים שלי למעבדה, שחזרו לבתי ההורים במדינות אחרות, על מסיבות בריכה יומיות ועל אנשים שלא מבינים את הדרמה שבסיפור הזה. זה האתגר הגדול כאן – להסביר לצעירים שמרגישים בטוחים, עד כמה ריחוק חברתי חשוב כדי להגן על הקהילה ועל המבוגרים סביבם.

המרחק מהמשפחות מורגש בעיקר לאור הדאגה לקרובים בארץ. אין סבא וסבתא במרחק חצי שעה, והפרשי השעות מצמצמים את האפשרות לדבר פשוט כשמתחשק. אבל יש במצב הזה גם הרבה קסם. רילוקיישן הוא צעד משפחתי מגבש בלי קשר לכלום, ועכשיו במיוחד"

"כמדענים, הבנו את ההשלכות לפני שזה הגיע לארצות-הברית ומה עלול לקרות פה. אמנם לא היה ברור עד כמה הווירוס הזה מסוכן והיו המון דיווחים סותרים, אך אני ספציפית דיברתי עם חוקרים שעבדו על פיתוח ערכת אבחון לנגיף ומצאו קורונה בדוגמאות של 'בריאים' עוד לפני שבכלל דיברו על קורונה בבוסטון. כולם ידעו שזה כאן, פשוט לא בודקים. התחושה הייתה שעומד להגיע משהו מאוד לא טוב, ושארצות-הברית תיראה כמו איטליה בתוך שבוע-שבועיים.

״ברמה האישית, יש אתגרים בחו"ל באופן כללי ובפרט עכשיו. המרחק מהמשפחות מורגש בעיקר לאור הדאגה לקרובים בארץ. אין סבא וסבתא במרחק חצי שעה, והפרשי השעות מצמצמים את האפשרות לדבר פשוט כשמתחשק. אבל יש במצב הזה גם הרבה קסם. רילוקיישן הוא צעד מגבש בלי קשר לכלום, אבל עכשיו במיוחד. אנחנו מבלים הרבה יותר שעות עם הילדים שלנו, וכהורים מעורבים מפיקים מזה המון תועלת. אנו מנצלים את הזמן לעשות דברים כמשפחה. כך למשל לא מזמן ראינו פוסט בפייסבוק על משפחה שמוסרת פסנתר ועכשיו כולנו לומדים לנגן. ראינו גם שהילדים מדברים ביניהם אנגלית לפעמים. בגדול, זו חוויה מאוד מעניינת וחיובית. שלא לדבר על זה שהילדים בשמיים וכבר הודיעו ש'לא חוזרים לגן אחרי הווירוס'. מבחינתם, בעוד שבחוץ סוף העולם, בבית יש תחושה של קייטנה מתמשכת".

ד"ר דן דוידי הוא מילגאי של קרן רוטשילד, EMBO ו-HFSP. בעבודת הדוקטורט שלו במכון ויצמן למדע הוא חקר כיצד ניתן להאיץ פוטוסינתזה לטובת עתיד ירוק יותר. כיום הוא חוקר כיצד משפיעות מוטציות במיטוכונדריה על תפקוד התאים שלנו.

שתף