בזים בחלון

באביב 2019 הפך העציץ בחלונה של שלומית בן משולם במחלקה למשאבים וטרינריים לקן בזים. שלומית, מזכירת המחלקה, ליוותה את הגוזלים עד שעפו מהקן; שבועות ספורים לאחר מכן יצאה לגמלאות לאחר 19 שנים במכון. השמועה על הבזים הגדלים על אדן חלונה עשתה לה כנפיים במכון, ואנשים רבים הגיעו לצפות בפלא. שלומית שהרגישה כמו סבתא גאה, תיעדה את הגוזלים במלים ובתמונות:

"על אדן החלון במשרדי עמד עציץ גדול וריק. יום אחד הופיע זוג בזים, בדק את העציץ והחליט כנראה שהוא מתאים לגידול הדור הבא. כעבור כמה ימים הטילה הנקבה ביצה אחת. שלוש ביצים נוספות – קטנות ויפהפיות, לבנבנות עם כתמים חומים-אדמדמים – הופיעו בהמשך. ההתרגשות הייתה גדולה: האם היא תדגור עליהן? האם יבקעו מהן גוזלים? האם נוכחותנו תבריח אותה, והיא תנטוש את הקן?

"הזכר והנקבה החלו בתורנות דגירה. עד מהרה הבדלתי ביניהם – לזכר ראש בצבע תכול-אפור ונוצות זנב שחורות יותר. הם דגרו לסירוגין: האחד מגיע למשמרת, והשנייה יוצאת לאכול. שוויון מלא. בהתרגשות גדולה בדקנו כל יום את העציץ: האם הביצים כבר בקעו? את החלון לא העזנו לפתוח – החשש שהבזים ינטשו את הקן או שטורפים יגיעו ויפגעו בביצים, המשיך לקנן בנו.

"אחרי כחודש, יום אחד זה קרה: באנו בבוקר ובקן צייצו ארבעה גוזלים מתוקים, בהירי-פלומה, פעורי מקור תובעני. שמנו לב שאחד מהם קטן וחלש יותר, ואכן הוא לא שרד. נותרו שלושת החזקים. המאבק של הגוזלים הרעבתנים על המזון היה קשוח, וגם מלאכת מציאתו והבאתו הייתה לא פשוטה. ראינו בעיקר את האם מאכילה אותם, אף שבהחלט ייתכן שגם האב הגאה נשא בעול.

"אני חייבת להתוודות שבקושי יכולתי לעבוד כשהפלא הזה בחלוני: רציתי רק להתבונן בחיים מעבר לשמשה: לראות את האם מביאה אוכל, את היחסים בין הגוזלים – איך הם רבים על הטרף שקיבלו ואיך לעיתים מרוב להיטות בלעו חתיכות כה גדולות שכמעט נחנקו... קשה לתאר איך גוזלים רכים כל כך קרעו לגזרים ובלעו חיות שלעיתים היו גדולות מהם בהרבה.

"ההורים אכן פחדו מאוד מכל תנועה שלנו והתעופפו בתגובה לכל תזוזה מעבר לשמשה, למשל כשהתקרבנו לצפות או לצלם. הגוזלים שכבר גדלו כשאנחנו חלק מסביבתם, לא פחדו כלל, ורק הביטו בנו בסקרנות; הם היו רגילים אלינו לגמרי.

"בזים גדלים במהירות, והאכלת שלושה גוזלי בזים הייתה עבודה מתישה סביב השעון. האם הביאה כל חיה קטנה שאתם יכולים לדמיין: עכברים, ציפורים קטנות וגוזלים של ציפורים אחרות, חרדונים, ובעיקר – זיקיות. אולי זיקית היא איטית יותר, ולבז, הצייד הכה מיומן, היה קל יותר לצוד אותן. אבל כמות הזיקיות שראינו נטבחות ונטרפות הייתה מטורפת. אין לי מושג עד היכן הרחיקה האם עוף בחיפוש אוכל לגוזליה, אבל אוכלוסיית הזיקיות בסביבת המכון לבטח הידלדלה.

"הקטנטנים הלכו וגדלו במהירות. הפלומה הבהירה התחלפה אט-אט בנוצות בז – חומות בהירות עם כתמים כהים. המקורים הלכו והתחזקו, ואם בהתחלה האם הייתה מאכילה אותם מזון לעוס ורך בעזרת המקור שלה, בהמשך היא הביאה חיות גדולות יותר ולימדה אותם איך לאכול אותן. הגוזלים החלו לפצח עצמות ואף להרוג (אם וכאשר הטרף נותר בחיים). אני יודעת שהתיאור נשמע נורא, וגם המראות לא תמיד היו נעימים לעין. הייתי צריכה לפתוח כל בוקר את החלון ולנקות את השמשה מהשאריות שניתזו עליה בארוחות הללו. אבל אלו החיים, ולנו נקרתה הזדמנות מדהימה וחד-פעמית לחוות גידול דור חדש של בזים ממש אל מול עינינו המשתאות.

"לא חדלנו להתפעל מהמסירות של האם לגוזליה. במשך הזמן היא רזתה יותר ויותר, כנראה כי הייתה צריכה לצאת לצוד הרבה ורחוק ולספק מזון לצאצאים שלא ידעו שובע (ישנה סברה שעל כל עשרה ניסיונות ציד, הבז מצליח באחד, ועל כן המאמץ כה גדול). יום אחד הייתי עדה למחזה מרגש ממש: היא הביאה ציד, אבל לא נתנה אותו לגוזלים, אלא עפה איתו הלוך ושוב, ושוב חזרה ושוב עפה, עד שלבסוף הניחה אותו מולם. היא הייתה כנראה כה רעבה, שהיה לה קשה לוותר ולא לאכול בעצמה.

אין לי מושג עד היכן הרחיקה האם עוף בחיפוש אוכל לגוזליה, אבל אוכלוסיית הזיקיות בסביבת המכון לבטח הידלדלה

"הגוזלים הלכו וגדלו ולא פחדו מאיתנו. לעיתים אף היינו פותחים את החלון כדי לצלם אותם מקרוב. הם היו יפהפיים, יפהפיות ליתר דיוק, כי ככל שגדלו ניכר היה בעיני ששלושתן נקבות, שכן ראשיהם של הזכרים מקושטים נוצות בצבע תכלת-אפור, ואילו הן נראו בדיוק כמו אימן. רק בהמשך גיליתי שבחודשים הראשונים לחייהם, גוזלי הבז דומים לאם, ללא קשר למינם, אבל בשבילי הן היו ונשארו 'הבנות'...

"העציץ הפך להיות צר מאוד ולא נוח; הן דרכו זו על זו, ולאם כבר לא נותר מקום. חשבנו והתלבטנו, והחלטנו לעשות מעשה: להעביר אותן מהעציץ הצפוף לאדנית מרווחת. בשיתוף פעולה של כל אנשי המשרד הבאנו אדנית נקייה, מילאנו את תחתיתה באדמה – ועם כפפות על הידיים, העברנו אותן אליה. בחשש רב חיכינו לראות אם האם תזהה איפה הן ותמשיך להאכילן. אנחת רווחה קולקטיבית נשמעה ברחבי המשרד כשראינו שהיא מגיעה, ושאין שינוי בהתנהגותה כלפיהן. עכשיו גם היה לנו קל יותר לצפות במתרחש ולצלם.

"הבנות הלכו וגדלו. הן החלו לחקור את השטח שמחוץ ל'בית'. ברגע שגילו שאפשר לצאת מהאדנית, הן עשו זאת, ואנחנו היינו בפאניקה – שמא ייפלו למטה (המשרד בקומה שלישית), והן עדיין לא יודעות לעוף... אבל הן ידעו בדיוק איפה הן, לא נפלו, אלא רק טיילו להן על אדן החלון ובין העציצים.

העציץ הפך להיות צר מאוד ולא נוח; הן דרכו זו על זו, ולאם כבר לא נותר מקום. החלטנו לעשות מעשה: להעביר אותן מהעציץ הצפוף לאדנית מרווחת

"ידענו שיום הפרידה הולך וקרב. הבנות גדלות, מתחזקות, עוד מעט יעופו להן לדרכן. אחרי הכל, לצערי הרב, הן חיות בר ולא חיות מחמד... בחיי שהייתי מאמצת אחת מהן. הן הפכו אמיצות יותר ויותר, מנסות לעוף על אדן החלון מעציץ לעציץ. הן גדלו כל כך, שאנשים שלא ראו אותן כל יום כמוני, התקשו להבדיל בין האם לבין גוזליה.

"השמועה על הבזים הגדלים על אדן חלון עשתה לה כנפיים במכון, ואנשים רבים הגיעו לצפות בפלא, והביאו גם ילדים. כבעלת החלון שבו הם בחרו לבנות קן, הרגשתי כמו סבתא גאה, הסברתי על התהליך והראיתי את התמונות והסרטונים שצילמנו לאורך הדרך. איזה כיף!

"לאחר כחודשיים, יום הפרידה הגיע. באנו בבוקר, והיו רק שתי בנות; ראינו את השלישית על העצים ממול. השנייה עפה כעבור יומיים, ולאחר מכן השלישית. הן הגיעו לביקור קצר מקץ כמה ימים, אולי ציפו למצוא שאריות אוכל, אולי לומר שלום ותודה... והתעופפו להן.

היה לי עצוב, עצוב ממש, אבל שמחתי בכל ליבי שהן גדלו, בגרו ויצאו לעצמאות. אולי יגורו במכון, כמו הוריהן? ראינו אותן עוד תקופה, יושבות שלושתן על ענף של אחד העצים, מול החלון, כאילו ממאנות להיפרד זו מזו. האם ימצאו בני זוג ויקימו משפחה? אולי ינדדו למקום אחר, עם שפע גדול יותר של חיות למאכל? אין לדעת, אבל אני מברכת בליבי על החוויה, מודה ל'אמא טבע' על שזימנה לי פלא כזה לחזות בו כל כך מקרוב וכל כך באינטימיות. עופו לכן לדרככן, ציפורים יפות – ואל תשכחו אותי!"