ריח הצבע, ניחוח הדפוס

01.03.2008
 
ריח הצבע, ניחוח הדפוס
 
 
תחושה לא מוכרת של שלווה שרתה על העיירה הזו, וריחות של חלב טרי ובצק חם". כך תיאר יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978, את העיירה בילגוריי במחוז לובלין שבדרום מזרח בפולין, קרוב לגבול עם אוקראינה. נתן-נטע קרוננברג, סבו של נתן קרוננברג, מנהל יחידת הדפוס במכון ויצמן, היה מוסיף לתיאור הזה, מן הסתם, גם את ריחו של צבע הדפוס.
 
בילגוריי הייתה מפורסמת בתעשיית נפות קמח ובזכות בית הדפוס הגדול של נתן-נטע קרוננברג. מאוחר יותר התפרסמה גם בזכות הסופר הידוע, בנה של בת-שבע, בתו של רב העיירה. יצחק בשביס זינגר ביקר בעיירה, ופיקח על הדפסת ספריו במקום.
 

בין קודש לחול

בית הדפוס ובית ההוצאה לאור של משפחת קרוננברג היו מפורסמים בעולם כולו. ספרי קודש וחול שנדפסו בו מצאו את דרכם לארצות שונות באירופה ובארה"ב. מדובר במאות כותרים, ובהם ספרים רבים ללימוד השפה העברית שבהם השתמשו גם בארץ ישראל. גדולי הרבנים באירופה ביכרו להדפיס את ספריהם בבית הדפוס הגדול של נתן-נטע קרוננברג, בהם ה"חפץ-חיים" שהגיע בעצמו לעיירה בשנת 192 , בסודיות גמורה, כדי לפקח אישית על הדפסת ספרו "משנה-ברורה".
 
שיטת הדפוס באותם ימים התבססה על עיקרון ה"בלט" (בדומה לחותמות גומי): כמויות עצומות של אותיות מעופרת יצוקה, אותן היו מסדרים זו לצד זו, ובדרך זו יצרו מילים ומשפטים. כמה מאותם ספרים מבית הדפוס של נתן-נטע קרוננברג בבילגוריי מצויים כיום בבית הספרים הלאומי בירושלים.


גשם של עופרת

 בית הדפוס, שנוסד בשנת 1905, נסגר בשנת 1942, עם כניסתם של החיילים האוקראינים לעיירה. נתן-נטע עצמו נרצח, ובית הדפוס נהרס בהפצצה שהעלתה לשמיים אלפי אותיות שלאחר מכן נפלו בחזרה אל הקרקע כגשם של עופרת.
 
הוריו של נתן ברחו מהעיירה לפני האירועים הללו, והוא עצמו נולד במחנה עקורים באוסטריה. בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל. לאחר מספר חודשים במעברת בית ליד הגיעו לשכונת "מנשיה" הגובלת בשכונת נווה צדק. שם הקים אברהם קרוננברג, אביו של נתן,  בית דפוס קטן. "גרנו מעל בית הדפוס", נזכר נתן. "מהיום שבו נולדתי שמעתי את רעש מכונות הדפוס. אבי ואמי עבדו ימים ולילות. כך ינקתי את אווירת הדפוס מילדותי. אבי שמר על קשר עם יצחק בשביס זינגר, וכשהגיע לביקור בארץ, הוא התארח בביתנו.
 
"באופן טבעי הלכתי לבית-ספר תיכון למקצועות הדפוס, משם המשכתי ללימודי הנדסאי דפוס". בהמשך קיבל גם תואר ראשון במדעי הרוח מהאוניברסיטה העברית, עבד בהוצאה לאור של משרד הביטחון, ובסופו של דבר הגיע ליחידת הדפוס של מכון ויצמן למדע, אותה הוא מנהל ומקדם עד היום. אחיו של נתן, יונה, הוא פרופ' לרפואה במרכז הרפואי על-שם שיבא בתל-השומר.
 
הכאב על חורבנה של בילגוריי עדיין מוצא לו מקום בלבם של בני קרוננברג. האב, אברהם, כתב ספר על חורבן העיירה. האחים, נתן ויונה, פעילים באגודה של יוצאי העיירה, ובאחרונה השתתפו גם בהקמת מוזיאון זיכרון מיוחד בעיירה בו מוקדש חלק חשוב לבית הדפוס של נתן-נטע קרוננברג. 
 
 
שיר קינה לעיר בילגוריי שכתב יונה-חיים קרוננברג בשנות ה-50. מתוך ספר הזיכרון שהודפס בבית הדפוס של קרוננברג בישראל 
 
 
 
 
אברהם קרוננברג, אביו של נתן, מגיה ספר בבית הדפוס בנווה צדק, בשנות ה50- של המאה ה-20 
 
מימין:  אברהם קרוננברג עם יצחק בשביס זינגר בביקורו בארץ, 1967
 
 
בית הדפוס של נתן-נטע קרוננברג בבילגוריי, פולין 
 
 
 
 
 
בית הדפוס היהודי 
 
 
 
 
צוות עובדי בית הדפוס של קרוננברג בפולין. התמונה צולמה לרגל עלייתו לארץ של יונה חיים קרוננברג (יושב במרכז), דודו של נתן, בשנת 1926. יושב, ראשון משמאל: אברהם קרוננברג, אביו של נתן
 

יצחק בשביס זינגר, על העיירה בילגוריי

...." אמי סיפרה לנו סיפורים על בילגוריי, שם שימש אביה כרב וניהל את הקהילה ביד חזקה... בשנת 1917 פקדו את ורשה רעב ומגיפת טיפוס. הגרמנים חטפו אנשים ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. משפחתי רעבה ללחם, ולפיכך הוחלט שאמא והילדים הצעירים, משה ואני, ניסע אל סבנו וסבתנו בבילגוריי. שם המחסור במזון לא היה חמור כל כך. הייתי אז בן שלוש עשרה, נער בר-מצווה, ועדיין לא מצאתי תשובה לאף אחת משאלותי.
..."אמא שיבחה תמיד את בילגוריי באוזנינו, אבל המקום היה יפה מכל התיאורים שלה. מרחוק נראו חורשות האורנים שהקיפוה כמו אבנט כחול. בין הבתים היו פזורים גנים ופרדסים, ולפניהם ניצבו עצי ערמון כבדים שכמותם לא ראיתי בשום מקום בוורשה, אפילו לא בגן הסאסקי. תחושה לא מוכרת של שלווה שרתה על העיירה הזו, וריחות של חלב טרי ובצק חם. המלחמה והעוני נראו מרוחקים מרחק רב".

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם