השיר שלנו

 

 

אין דבר שיכול לתאר, להסביר ולהמחיש את רוח הזמן טוב יותר מספרות המכתבים. גם עיתונים ישנים יכולים ללמד אותנו על יום אתמול, ואילו השירה מגישה לנו לעיתים את העדות ההיסטורית בעלת החשיבות העליונה במעלה. לא רק השירה הקאנונית אלא גם השירים המושרים, הפזמונים. סקירה של השירים ששרנו, ושל אלה שעודנו שרים, תוביל אותנו לתחנות בהתפתחותו של האתוס הארץ-ישראלי והישראלי.

 

תחנה ראשונה. אני ילד בתל אביב, תלמיד בבית החינוך לילדי העובדים. היה שם מורה בשם זאב אהרון, שחיבר שירי ילדים. לימים, הוא התמנה לתפקיד קצין החינוך הראשון של צה"ל. הוא חיבר שיר שהיום, לאחר עשרות שנים, נשמע עצוב ואולי גם קצת מצחיק: "בעין חרוד טוב מאוד, אין שם כסף כלל". לא מזמן הודיעו שאם הקבוצות, דגניה, סיכמה 99 שנות שיתוף, ונכנעה להפרטה. השורה הבודדת מהשיר של המורה זאב, ממחישה את גודל השינוי.

 

בשיר "אנו נושאים לפידים" הוא אומר, בין השאר: "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו, ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גילינו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור". כלומר, ההיסטוריה היא לא פועל יוצא של ניסיות אלוקית, אלא מעשה ידי בני-אדם החושפים את האור במעשיהם. השירים האלה השפיעו על כל מי שגדל בארץ ישראל באותם ימים, מה שקוראים דור תש"ח. זה מייצג, כמובן, רק את השבט שהשתייכתי אליו.

 

או שורותיו של לוין קיפניס: "אל ראש ההר, אל ראש ההר / הדרך מי יחסום לפדויי שבי / מעבר ההר זה מכבר / רומזת לנו ארץ צבי / העפילו העפילו, אל ראש ההר העפילו". העלייה בהר, המעפל, כביטוי מטאפורי למעשה הציוני כולו. לא מהגרים לארץ. עולים אליה או יורדים ממנה, עם כל המשמעויות של עלייה וירידה. אנשים שגדלים כיום בארץ מתקשים להבין, לעיתים, את האווירה הזאת, את התפיסה הזאת. השיר הקצר הזה יכול להמחיש אותה.

 

בהמשכו של השיר הזה מופיע מרכיב חשוב באווירה ובשירה של אותם ימים. המוכנות להקריב קורבנות למען הקמת המולדת. "אחד פתאום נופץ לתהום / קרבן ראשון אך לא אחרון הוא". גם אלתרמן נדרש לסוגיה הזאת. בשנות ה-30 הוא כותב את "בהרים כבר השמש מלהטת", שבהמשכו מופיעות השורות "בהרים, בהרים זרח אורנו / אנו נעפילה אל ההר / האתמול נשאר מאחורינו / אך רבה הדרך למחר / אם קשה היא הדרך ובוגדת / אם גם לא אחד ייפול חלל / עד עולם נאהב אותך מולדת / אנו לך בקרב ובעמל". המחר הוא גיבור השירים האלה וההקרבה היא בת לווייתם הקבועה.

 

וזה נמשך דרך ז'בוטינסקי בשיר על חללי תל חי, "מדן ועד באר שבע, מגלעד לים / אין אף שעל אדמתנו שלא כופר בדם / דם עברי רוו לשובע, ניר, הר וגיא / אך מדור לדור לא נשפך טהור / מדם חורשי תל חי".

 

עבודת הכפיים כערך לאומי ואישי מופיעה בשיר הידוע של אלכסנדר פן, שיר הבנאים: "הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף רגע / בנו הבנאים, אל פחד ואל יגע". ובהמשך הוא מוסיף: "בעד כל קיר בהינף בניינינו / עתיד עמנו לנו שכר". לא ממש האידיאל האינדיווידואליסטי המולך כיום בכיפה. השיר הזה ממחיש את האווירה, את הערכים, את תפיסת העולם של אותם ימים, טוב יותר מכל פרק בספר היסטוריה.

 

עברו שנים ואורי זהר ניהל ערב בשם "שירי העבר" בהיכל התרבות בתל אביב. הוא הקפיד לאזן את הפאתוס עם מעט הומור. כך, אחרי השורות "עתיד עמנו לנו שכר", הביא את השיר על "אוטו קטן ובית קטן ומה שיותר כסף קטן".

 

השירים גם מעידים על מגמה מרכזית שעיצבה את תפיסותינו באותם ימים. חילון המקודש וקידוש החולין. כותב שלונסקי באחד השירים שלו על ריקוד ההורה הנלהב, שהיה ריקוד קבוצתי, בחדר האוכל בעין חרוד, בימי גדוד העבודה: "בצריף העץ כבמקדש אלוה / אמרו תהילים רגליים שיכורות". ועוד משל שלונסקי: "אנו הולכים והזיו מכל דיוקן / אנו הולכים והבוז לכל זוקן". מכאן כבר לא ארוכה הדרך ל"אנו אנו הפלמ"ח". גוף ראשון, רבים. זמן התגבשות ההכרה והזהות, יחד עם הנכונות לשאת בעול ולהקריב קורבנות. השיר, באותם ימים, היה חלק מרכזי בהווייה. העובדות נקבעות והשירים נכתבים, זה לצד זה.

 

בימי הפלמ"ח כבר כתבתי שירים לפי הזמנה. לדוגמה, כשהייתי מ"מ צעיר התאמנו במסע מאובטח בלילה. אנחנו מתקרבים לפסגה, והמ"כ המוביל קורא לי בבהילות. חשבתי שקרה משהו, חשתי לפסגה, והייתי עד לעליית עמוד השחר. "תראה איזה יופי", אומר לי המ"כ, "תכתוב שיר". לימים בדקתי את השירים האלה, מהם גם שירים שהוזמנו אצלי. מתברר שלרוב הם מסתיימים בזמן עתיד. העתיד הוא גיבור השירים האלה. אלתרמן כותב לרב-החובל האיטלקי של ספינת מעפילים: "ונספר לך כי פתוחים השערים / כבר מזמן נפתחו חי שמים / ופתחה אותם זו חבורת הנערים / שעמדה אותו לילה במים".

 

אבל לא רק מאמץ וסבל היו. היה גם זמן הפרוספריטי ב-1935 עם עליית יהודי גרמניה. אז כותב אלתרמן: "פרוספריטי, פרוספריטי, סוחר אתי, מוכר אתי / ומי כמוני בראבו ג'וני / הפרדסים עושים נסים / הכסף עף אל הכיסים / זהב צוברים פה בטוריה". יש פה אולי סוג של ביקורת עצמית ולגלוג, והרבה הומור. היו אז לא מעט שירים מצחיקים וגם שירי אהבה שוברי לב ("למה, למה, למה עזבתיני").

 

אני נזכר בשיר הערש הידוע "שכב בני, שכב במנוחה / אל נא תבכה מרה / על ידך יושבת אמך / שומרת מכל רע", ובהמשך: "בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן / אך אתה בני הקטן, נומה נא ויישן". איזה ילד נורמלי ישן אחרי שורות כאלה? אבל זה היה רק חלק מהסיפור. "הנה תישן, הנה תגדל בארץ ישראל / לקראת הגיל, לקראת עמל / כמו אבא תהיה פועל". האידיאל היה להיות פועל בארץ.

 

סיפור תל-חי סופר והושר שוב ושוב. ה"יזכור" החילוני הראשון של ברל כצנלסון על נופלי תל חי, פותח ב"יזכור עם ישראל". לא "יזכור אלוהים", לפי המסורת היהודית. אבא חושי כתב את "בגליל בתל חי, טרומפלדור נפל", ואברהם ברויידס ממשיך: "היה היה גיבור חידה / ולו זרוע יחידה / בשיר חיים יצא לקרב / מול אספסוף גדול ורב". אליעזר שמאלי, שהיה כבר מורה בבית-הספר שלנו, כתב איך בשדות חמרה שנשרפה הותירו החורשים מחרשה, וטרומפלדור, תחת מטר יריות, רץ והביא אותה ואמר: "המחרשה היא דגל, ודגל אין משאירים בידי אויב". זה נראה ונשמע כמו שטיפת מוח, וכנראה שזה מה שהיה. קשה להבין את זה, למי שגדל פה אחרי מלחמת יום הכיפורים, 1973, השנה שבה נמאס לנו מגיבורים.

 

לא רק על הלוחם כתבו ושרו. גם על הלחם. כותב אותו משורר שכתב את השיר "אנו נושאים לפידים": "אכלו ילדים לחם תוצרת / צמחה החיטה ליד הכנרת / עמלו אנשי דגניה בזיעת אפים / שם אור השמש גדול שבעתיים / שם שומר לא ינום, חורש לא יישן / שם יודע לזרוע גם ילד בגן". כולנו שלוחים פטריוטיים של השיר הזה.

 

והייתה עליונות ברורה של החקלאות והכפריות על העירוניות. תל-אביב הייתה עיר צעירה בת 100,000תושבים. אבל היה סרט אחד בשם "זו היא הארץ", והיה כתוב שם שיר ששרו: "מן העיר, מן הכרך, מבתי החומה / קום חלוץ, קום וברח אל הכפר / לקבוצה, לקיבוץ / קום חלוץ, קום וברח / אל אמך, אל האדמה". שירי האדמה עמדו בלב ההוויה הארץ-ישראלית. הפריפריה לא נחשבה לנחותה. איש לא דיבר ולא חשב במרירות על "מדינת תל אביב". והיו רוקדים. לא נולדו לרקוד, לא רקדו עם כוכבים.

 

במלחמת העצמאות, מעניין, לא מצאתי ולו שיר מחאה אחד. הדור הזה, דור תש"ח, לא ראה את עצמו כיצחק הנעקד בידי אברהם. אנשים היו מוכנים נפשית, האמינו שהם לוחמים מלחמה צודקת. האמינו שהם לוחמים מלחמת אין ברירה. או להיכנע ולהישחט או להילחם. וגם אז קרו דברים קשים מאוד. במקום שירי מחאה, מצאתי שירים של הומור שחור. מלווי השיירות לירושלים שרו, על-פי המנגינה של "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון", מילים אחרות: "כשנמות יקברו אותנו בהרי באב אל וואד / שם ישנם צלפים היורים כדורים / כדורים של חודרי שריון". במילים אחרות, גדלנו בחברת "הנצורים והצודקים".

 

מלחמת העצמאות מסתיימת בתקווה. "האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך", ו"הן אפשר ובג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר". ובכן, לא נגמר. הדברים מסתבכים בשנות ה-50. פעולות תגמול, חיילים נופלים. שוב עולים שירי הומור שחור של הצנחנים. "לבן גוריון יש קדילק ולנו יש כזה", ובמקום לשיר "לא נורא נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר", הם שרו "לא נורא נתגבר, עוד נגיע לתל-השומר" (כלומר לחדר המתים בתל-השומר). אבל עדיין אין ערעור יסודי על צדקת הדרך. וכמובן, היה מבצע קדש. הניצחון המזהיר, תוך 100 שעות עד שארם א-שייח. לכן, כבר ב-1967 אפשר לכתוב "יא שארם א-שייח, חזרנו אליך שנית, את בליבנו, ליבנו תמיד". עד שלימים אמר אפרים קישון, בהומור האופייני שלו: "אני זוכר שתמיד דוד אלפרד היה אומר לדודה טרודה, דודה טרודה תראי, עוד נשוב לשארם א-שייח".

 

צחוק צחוק, אבל שירים פטריוטיים היו. להקת הנח"ל שרה את "לא אגדה רעי, לא אגדה, ולא חזיון הוזה. הנה מול הר סיני, בוער בוער הסנה / והוא בוער בשיר גדודי בנים / הו שלהבת יה עיני הנערים". אותה להקה, שדור אחר כך שרה את "תנו לשמש לעלות / לבוקר להאיר / הזכה שבתפילות אותנו לא תעיר". שירת המתים. שיר השלום הידוע. שני שירים, שתי תקופות.

 

מלחמת ששת הימים היא נקודת המפנה. הדור שזוכר אותה לא העמיד פנים. היה פחד. תקופת ההמתנה הייתה מן הגרועות ביותר. הערבים עשו הכל כדי להפחיד אותנו. התמונה הזאת: גמאל עבד אל נאצר צוחק בחברת הטייסים בביר גפגפה, הצחוק הזה, ההפגנות של מיליון מצרים שצעקו "מלחמה, מלחמה". הירבה לעשות אחמד שוקיירי, קודמו של יאסר ערפאת. במסיבת עיתונאים במלון "אינטרקונטיננטל" בירושלים שאל אותו עיתונאי צרפתי, "מה תעשו ביהודים לאחר הניצחון"? והוא השיב: "לא תהיה בעיה יהודית בפלשתינה אחרי הניצחון".

 

לכן, משניתנה הפקודה, אנשים לחמו בזעם ובהקרבה. הצנחנים שרו את "ירושלים של זהב "ליד הכותל". כך באו לעולם "ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם", ו"הכותל אזוב ועצבת / הכותל עופרת ודם / יש אנשים עם לב של אבן / יש אבנים עם לב אדם" ועוד. ואז הדברים מסתבכים. מופיע ספר בשם "שיח לוחמים", ומתחיל הוויכוח שאוכל בנו עד היום, על מטרות המלחמה ועל צדקת הדרך. ארץ ישראל השלמה, אל מול ההכרח לסגת לנקודת ההתחלה ולגלות ויתורים. מלחמת יום הכיפורים רק יצקה שמן על המדורה הזאת, והמשבר הגיע לשיא במלחמת לבנון הראשונה. ביום השלישי למלחמה כתב אפרים סידון שיר של פרודיה על שיר של להקת הנח"ל: "בשמלה אדומה ושתי צמות / ילדה קטנה ומרוסקת עצמות / עמדה ושאלה: למה?" קשה מאוד לצבא להילחם כשהשיר הזה הולך לפניו. במלחמת לבנון, בפעם הראשונה נכתבה שירת מחאה, גם של משוררים מוכרים כמו דליה רביקוביץ' ונתן זך, ואחרים.

 

כלומר, ברגע שפגה האמונה המוחלטת בצדקת דרכם של "הנצורים והצודקים", חל שינוי מוחלט גם בשירה, ודברים שלא היו נאמרים פעם נאמרים היום. שירה מלמדת על הלכי הרוח, ועל העתיד להתרחש. איש רוח מצרי ידוע, ד"ר חוסיין פאוזי, אמר לי בפגישתנו בקהיר, בדצמבר 1977, שאילו המודיעין הישראלי היה קורא ברצינות את השירה הערבית והמצרית שנכתבה לאחר תבוסת ששת הימים, הוא היה יודע שמלחמת יום הכיפורים בוא תבוא: "כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה".