צבע, צבע, ועוד צבע

הכל התחיל בסלון הסתיו של פאריס,  ב17-באוקטובר 1905. מסביב לפסל רנסנסי של דונטלו (שנחשב לאבי הפיסול המודרני), הוצגו מספר ציורים בסגנון שלא הוכר עד אז. אנרי מאטיס וחבורה של "מורדים", ובהם ולאמנק, מארקה ודרן, הציגו עבודות שבהן השתמשו בצבעים גולמיים, לא מעורבבים, שהוזלפו ישירות מהשפופרת, בתנועות עזות, רחבות היקף, החלטיות, ללא חזרות וללא "עיבוד מיותר". מבקר האמנות לואי וסל הזדעזע מהחוצפה, וכתב על "דונטלו הכלוא בין חיות פרא (Fauves)". הפרפרזה השקופה על "דניאל בגוב האריות" נקלטה היטב בציבור, והזרם האמנותי החדש נקרא מיד "פוביזם" - "ציור פראי".

 

הציירים הפראיים בחרו להימנע מניסיונות לתעד את המציאות, והעדיפו להביע את תחושותיהם ואת פרשנותם האישית ביחס לאותה מציאות. ה"מלכה" על לוח השח-מט שלהם הייתה הצבע, שהונח בנדיבות, בגרסתו הגולמית, ואליו התייחסו הציירים הפראיים כמעט כאל "גזירת גורל", או "מציאות אובייקטיבית". בישראל של המאה ה-21 הם היו אומרים "זה מה יש".

 

הכל נגמר כעבור שלוש שנים, כאשר ב-1908 התפרקה הקבוצה והציירים ה"פראיים" חזרו בזה אחר זה לזרועות החברה הממוסדת, כל אחד בדרכו שלו. אבל הפוביזם, על-אף קיומו קצר המועד, השפיע על אמנות המאה ה-20 בדרכי עקיפין מפותלות, אם כי ניתנות לזיהוי בקלות יחסית. עקבותיו ניכרים, בין היתר, ביצירות מסוימות של חואן מירו, ואסילי קנדינסקי, מארק שאגאל, ועוד.

 

כמעט 100 שנה לאחר שהפוביזם הגיע לסוף דרכו הרשמית, מתעד ברוך גולדפינגר את התחושות העולות בו למראה נופים טבעיים, באותם האמצעים עצמם: צבע, צבע, ועוד צבע. בתחילה הוא מכין את הבדים הגדולים שעליהם הוא מצייר, בצבעי אקריליק. על הרקע המוכן הוא מושך צבעי שמן גולמיים באמצעות סכיני ציור. משיכות צבע בתנופה רחבה, הבאות מתחושות עזות, ויוצרות תחושות עזות לא פחות בלב המתבונן.הצבע הגולש אל מעבר למסגרת מדווח על סערת רגש.

 

גולדפינגר: "הציור בעיני הוא כמו מוסיקה. הוא צריך להשפיע על הרגשות, ופחות על האינטלקט". הוא למד במכון אבני, בעיקר אצל יחזקאל שטרייכמן, והשתלם אצל אליהו גת ושמעון אבני. מאוחר יותר צייר בסטודיו של משה רוזנטליס, הציג תערוכות יחיד  והשתתף בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל.

 

ברוך גולדפינגר הוא בעלה של נעמי גולדפינגר, מהמעבדה של פרופ' ורדה רוטר במחלקה לביולוגיה מולקולרית של התא.