אנושי, אנושי מדי

במלאת 100 שנים להולדתו של נתן אלתרמן
אולי כדאי לבחון שוב את הכרעת הדין השנויה במחלוקת במשפט פיתגורס

 

בוץ בציפורניים
ושרוכים פתוחים
מסתכלת בעיניים יבשות
במקום בו המשוררים בוכים

 

 

נתן אלתרמן רצה להזמין לאירוע את ויצק, המחשב הראשון בישראל, שנבנה במכון ויצמן למדע. הוא סיפר את זה לכל מי שרצה לשמוע, ובמיוחד לעיתונאים ששיחרו לפתחו. ויצק, מה לעשות, היה מנוע מלהיענות להזמנה. אולי, אם הוא היה נפגש עם אלתרמן, הכל היה נראה אחרת. מי שדווקא הזמין את עצמו לאירוע הוא דוד בן-גוריון, שבאותה תקופה כיהן כחבר כנסת (לאחר שבעקבות "הפרשה" התפטר מתפקידו כראש הממשלה ונבחר לכנסת ברשימה עצמאית - רפ"י).

 

השנה - 1965. האירוע, הצגת הבכורה של מחזהו השלישי של אלתרמן, "משפט פיתגורס", העסיק את התקשורת והציבור. אלתרמן שמר על עמימות, וסירב לגלות פרטים על המחזה, שעליו עמל תוך כדי החזרות, עד לרגע הרמת המסך ממש.

בליל הבכורה, מאחורי הקלעים של תיאטרון "הבימה", המתינו גדולי השחקנים של התיאטרון הלאומי: אהרון מסקין, רפאל קלצ'קין, אלישבע מיכאלי, תרצה אתר, אמנון מסקין, שמואל רודנסקי, שלמה בר-שביט ואברהם רונאי, ואיתם הבמאי, שרגא פרידמן,וצייר התפאורה, אריה נבון. אבל הגיבור הראשי במחזה היה מחשב אלקטרוני, שאלתרמן תיאר כ"מכונת חישוב אלקטרונית משוכללת ביותר. זוהי דמות המשתתפת בקבלת החלטות עולמיות רבות, והוא כליל השלמות הטכנית".

 

אחרי שבועות וחודשים של בניית מתח בתקשורת אפשר היה לחתוך את האוויר באולם בסכין. אבל כגובה הציפיות, כך היה עומק האכזבה. הביקורת התפוצצה מזעם. מבקר התרבות של עיתון "הדרך", א. ניב, הכתיר את מאמרו במילה אחת "פיטפוטגורס". חיים גד ב"הפועל הצעיר" כתב: "פלא הדבר שאדם המוחזק על-ידי רבים כפיקח וחכם, יכול היה להיכשל כישלון כה חרוץ, ולא לראות כי הוציא מתחת לידיו יצירת נפל משעממת". בועז עברון, ב"ידיעות אחרונות", קבע: "אלתרמן אינו מבין את 'המכונה'. מתחת לצעיף הדק של מליצות 'מדעיות' ו'פילוסופיות', עדין יושב הוא אצל הפונדקאי שלו, אצל הנערות הטוות בפלך, ושאר אביזרי עולם הדימויים הרומנטי שלו". והדה בושס, ב"הארץ", סיכמה, כדרכה, בסגנון שאינו מותיר מקום לספק: "בליל של קטעי רעיונות, פסבדו-פילוסופיה חבוטה, פשטנות מתמיהה ומביכה, שירה ממדרגה שלישית".

 

על מה יצא הקצף? מ. צל, ב"הארץ", מסביר: "קיימת מסורת מסוימת בכתיבה על הצגה מסוג זה. המבקר התיאטרלי לועג ומתבדח, כדי לשעשע - לשם פיצוי - את קהל הצופים שהשתעמם או ישתעמם".

המחזה מתחולל ברובו בחדרו של מנהל מכון מדעי שבנה את המחשב האלקטרוני הקרוי "פיתגורס" (חבריו מכנים אותו בקיצור "פיט"). משהו לא בסדר עם המחשב. הוא נעשה, כפי שאמר ניטשה, אנושי, אנושי מדי. בחדר הזה עצמו התחולל לפני זמן פשע, שהמנהל, שלקה בשיכחה זמנית ומקומית, נוטה לקחת על עצמו. המחשב מגלה באקראי את זהות הפושע האמיתי. אלא שהגילוי עלול להמיט טרגדיה על מלצרית העובדת במסעדת המכון. המנהל, שרוצה להגן על המלצרית, מצווה על "פיתגורס" לשכוח את פתרון התעלומה. אבל המחשב אינו יכול לחיות עם חוסר השלמות של השיכחה, וכך הוא גווע בייסורים, תוך כדי החלפת תובנות פילוסופיות על העולם, ועל שאלות כמו מהותן של תודעה ובחירה חופשית, עם המנהל והמלצרית.

 

הכישלון היה כל כך מהדהד (המחזה ירד מהבמה לאחר 13 הצגות בלבד), עד אנשים החלו לחפש בו כוונות נסתרות. משה נתן ב"הארץ". מתח את האפשרויות בתחום הזה עד למקסימום כשקבע, כי "משפט פיתגורס אינו אלא המחזת 'הפרשה'. מושגים כמו 'הקצין הבכיר', 'ועדת השבעה', 'מנהיג הדור', 'המזכירה', המכתב המזוייף', ובעיקר השאלה הגורלית כל-כך, 'מי נתן את ההוראה', נהפכו בעזרתו של איפור פיוטי כבד ומגושם לגיבורי הדרמה של אלתרמן".

כעבור חודש, בכתב-העת "משא", יוצאת הסופרת אידה צורית (רעייתו של הסופר אהרון מגד), להגנתם של אלתרמן ו"פיתגורס": "ברצוני להעלות על נס איזו גדלות שבמחזה, איזו חד-פעמיות שבו. ראו למשל את תיאור הציפורים בסיפורה של רוזה (המלצרית): 'מכונות חישוב מטורפות שעפות במקורים פעורים ובכנפיים מוכות על-פני תוהו של חושך וסופה כאילו זו ארץ נושבת', בהיותן עוקפות, כביכול, איזו יבשת ששקעה ואבדה.

"או, למשל, דבריו אלה של פיט: 'ערב יפה. אני מנבא ערב יפה. צבעו סגול יותר מזה שעכשיו. מחמת עדיפות הטונים הגבוהים של הספקטרום, לרגל שינוי הרכב האטמוספירה'. גם בזכות קטעים כאלה, אך בעיקר בזכות חוכמת עיצוב של גיבור טרגי זה, פיט, והיחסים המורכבים, רבי המשמעות וחדורי העצב שבינו לבין בוראו, ראוי כמדומני המחזה כולו ליחס זהיר וחרד קצת יותר משזכה לו מידי מבקרי התיאטרון בעיתונות".

השנה, במלאות 100 שנים להולדתו של אלתרמן, ו-45 שנים לניסוי התיאטרלי-מדעי שלו, אולי ראוי לבחון את "משפט פיתגורס" מחדש. האם הוא מבוסס על הרהורים שטרם בשלו? האם הוא במה שעליה מחוללות שורות פואטיות נפלאות? ואולי הוא, באמת, מחזה-מפתח שנועד לעקוף את הצנזורה הצבאית ולעורר דיון ציבורי בפרטי ה"פרשה"?