פלסטיק

 

 

"יש עתיד גדול בפלסטיק".

 

 

הוא התבקש לספק המלצות מקרובי משפחה כדי להוכיח שהוא אמין ולא מרגל. רק אז, כחודש לאחר שעלה לישראל, התקבל שאול גסנר לעבודה במכון ויצמן למדע, וקיבל כרטיס עובד שנשא את המספר 81 - המיספור התחיל עם חיים ויצמן שהיה עובד המכון מספר אחת. משימתו הייתה להקים מעבדה לחקר חומרים פלסטיים, שהיו אז בחזית המחקר. שישה חודשים לאחר מכן השתתף העולה החדש, העובד מספר 81, בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע, במחיצתם של שרים, חברי כנסת, שגרירים ואורחים רמי מעלה אחרים.

חנוכת המכון, הוא נזכר, הייתה גרנדיוזית אבל לא נטולה תקלות: רכבת אשר צפרה ללא הפסקה הפריעה לנאומו של ויצמן, ולכן נאלצו לשלוח מישהו לתחנת הרכבת כדי להפסיק את הצפירות. את האירוע אירגן מאיר וייסגל, אותו הוא זוכר כאדם כריזמטי.

גסנר שימש כטכנולוג של המעבדה לפלסטיקה של מכון ויצמן, ובתוקף תפקידו, בנוסף לסיוע לחקר הכימיה של פולימרים, היה מעורב במהלך השנים בייצור של עשרות חומרים והתקנים פלסטיים. אחד הפרויקטים הראשונים שלו היה פיתוח חלקים פלסטיים שנדרשו לבנייתו של "ויצק", המחשב האלקטרוני הראשון בישראל. הוא היה מעורב גם בפיתוח נייר העתקה רגיש ללחץ ולחום, מרכיבים פלסטיים למערכות השקיה (טפטפות), וגלגלי שיניים פלסטיים בשעוני מים.

 

 

הוא רכש את הידע שלו בכימיה בזמן מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה, כאשר היה "יהודי חיוני לכלכלה", המעמד אשר הגן על יהודים בעלי מקצועות מסוימים מפני רדיפת הנאצים. כאשר הקים גסנר את המעבדה לפלסטיקה במכון ויצמן עשר שנים מאוחר יותר, זה היה אחרי שהוא איבד את כל משפחתו, שרד בסדרה של מחנות ריכוז ועבר תלאות שיכולות למלא ספר שלם.

הוא נולד בעיר קז'מרוק, היום בצפון  סלובקיה, הבכור מבין שישה ילדים. בשנת 1939, בהיותו בן 18, החל לעבוד במפעל לפיתוח חומרים וצבעים סינתטיים אשר עבר "אריזציה" - כלומר, הועבר מבעלות יהודית לבעלים מגזע ארי. הבעלים החדש של בית החרושת, איש עסקים סלובקי בשם מרוז'ק, השיג עבור גסנר פטור משליחה למחנות, אך הוריו של גסנר, אחיו ואחותו הקטנה נשלחו ביום כיפור 1942 לאושויץ, ובסביבות פסח נרצחו.

בערך שנה מאוחר יותר "הבריח" את הגבול להונגריה, אך תוך זמן קצר התחילו גם  שם רדיפות היהודים. הוא היה עצור בבית הכנסת הגדול "רומבאך" בבודפשט שנהפך למחנה מעצר, כאשר זכה לביקור פתע: אשתו הגרמניה של מרוז'ק, מעבידו לשעבר, הצליחה להיכנס לבית-הכנסת הצפוף תוך שהיא צועקת על השומרים ההונגרים בגרמנית רהוטה. היא החשיבה את גסנר לבן משפחתה ול"יהודי טוב" (הוא עדיין בקשר עם שני ילדיה, כיום רופאים בגרמניה). היא הביאה לו 30 אלף קרונות כדי לעזור לו לתת שוחד על מנת להגיע בחזרה לקז'מרוק. אך גסנר סירב כיוון שלא רצה להתרחק מאחותו שהייתה במחבוא בהונגריה.

המידע על גורל משפחתו היכה בו כאשר הוא עצמו נשלח לאושויץ באביב 1944: בהצביעו על ארובות המחנה אמר לו חבר אחד שיקיריו עלו לשמיים. מאוחר יותר נודע לו שאחותו שנשארה בהונגריה נרצחה אף היא, ושכך היה גם גורלן של שתי אחיות נוספות שנתפסו כאשר ניסו להיכנס להונגריה. מאושוויץ נשלח למחנה הריכוז גרוס-רוזן, הנודע לשמצה במכרה האבן התת-קרקעי שלו. תחנתו הבאה הייתה מחנה הריכוז אבנזאה, שבו היו החיים קשים באותה מידה. בתחילה ניקה את בתי השימוש. מאוחר יותר, בזכות העובדה שידע שפות וקצרנות, הועבר  לעבודה במשרד. הוא בלט שם בין הפקידים הגרמנים כיוון שלבש את בגדי האסיר וראשו היה מגולח עם פס באמצע - כך סימנו הגרמנים את האסירים כדי שיהיה קל לזהות אותם אם היו בורחים מהמחנה. העבודה הצילה את חייו, למרות שכאשר שיחררו האמריקאים את המחנה במאי 1945, הוא היה חלש מכדי לעמוד על הרגליים.

 

 

אחרי המלחמה, בזכות ניסיונו בייצור חומרים שונים, השיג גסנר עבודה בבית חרושת לפלסטיקה בהונגריה, ועבד שם ארבע שנים. היה זה זמן מרגש לעבוד עם חומרים אלה, שעמדו אז בחזית התעשייה המתקדמת. גסנר: "הייתי נוכח בהולדת הפוליאתילן, התוודעתי לחומר זה בזמן ביקורי באנגליה. כאשר חזרתי לבית-החרושת, זרקתי לריצפה כוס פלסטיק וכולם נדהמו שהיא לא נשברה".

 

באותה עת הכיר גסנר את אשתו לעתיד, רנה, ילידת הונגריה, אשר גם היא איבדה את כל משפחתה בשואה. הם התחתנו  בפאריס בשנת 1949 ויחד עלו ארצה.

 

אחת ההצלחות הגדולות שלו במכון ויצמן למדע הייתה תרומה לפיתוח ציפוי דונג להגנה על פרי הדר. בפיתוח זה ניצל גסנר את אחד מחסרונותיו של הפוליאתילן: יכולתו "לנשום". הציפוי, אשר נקרא "ת"ג" - ראש תיבות של "תפוזים-גסנר" - יוצר על-ידי חברת "מכתשים". הציפוי הגן על תפוזים ואשכוליות שנשאו תג JAFFA, מוצר יצוא חשוב מאוד של ישראל בזמן ההוא, והיקנה להם מראה מושך ומבריק.

בהמשך שיתף גסנר פעולה עם רופאים בארץ, בפיתוח התקנים רפואיים שונים, כולל ציפוי פלסטי לברגים המשמשים בניתוחים, צינורות זעירים לעירוי דם ממושך,מיפרקים מלאכותיים, ותאי דיאליזה חד- פעמיים. במהלך השנים טיפלה "ידע" במספר פטנטים על בסיס עבודותיו. הוא פרש לגמלאות בשנת 1987, לאחר כמעט ארבעה עשורים במעבדה לפלסטיקה.