האשה שקראה לד"ר חיים ויצמן - "הצ'יף"

01.03.2010
 

 

ד"ר אסתר הלינג'ר במעבדתה במכון זיו

 
 
חייה של אסתר הלינג'ר השתנו לעד עם פרסומה של הכרזת בלפור. כסטודנטית לבוטניקה בת 18 באוניברסיטת לונדון היא החליטה שיום אחד תעלה לארץ-ישראל.
 
היא נולדה בלונדון למשפחת יהודים מהגרים מלטביה, רביעית מתוך תשעה ילדים. שאיפותיה המקצועיות היו לא שגרתיות לאשה בזמנה: היא רצתה להתמחות במחלות צמחים, במיוחד אלה הנגרמות על-ידי פטריות, וקיוותה שהתמחות זו תאפשר לה לתרום להתפתחות החקלאות בבית הלאומי היהודי. המרצה שלה במקצוע זה היה ספקן, כפי שנזכרה שנים מאוחר יותר ברשימותיה האוטוביוגרפיות: "כאשר סיפרתי למרצה על שאיפותי באשר לעבודה עם מחלות הצמחים בפלשתינה, הוא היה די בוטה. 'כאשה, אין לך שום סיכוי עלי אדמות', הוא אמר".
 
בפעם הראשונה ביקרה בארץ-ישראל עם קבוצת סטודנטים בריטיים יהודיים לצורך השתתפות בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים ב-1 באפריל 1925. "היה זה מראה בלתי-נשכח אשר ריגש אותי עד עומק ליבי", כתבה מאוחר יותר. בשנת 1926 עלתה לארץ, וערכה במשך כחמש שנים  מחקר על מחלות צמחים מקומיות בתחנה החקלאית הניסיונית של הסוכנות היהודית ברחובות (שממנה התפתח, לימים, מרכז המחקר על-שם וולקני). באחד הפרויקטים היא חקרה את ריקבון פרי ההדר בעזרת מימון מהמועצה המלכותית לשיווק של בריטניה. במקביל הכינה עבודה על זיהום הפרי על-ידי פטריות, אשר זיכתה אותה בשנת 1931 בתואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון.
 
באוקטובר 1932, בהיותה באנגליה, פגשה ד"ר הלינג'ר את ד"ר חיים ויצמן. הוא השיג לה מלגה כדי לקבל הכשרה בתחומי הבקטריולוגיה החיוניים לארץ-ישראל. אחרי השתלמויות שנמשכו יותר משנה  באירופה, בעיקר בשווייץ, היא שיפרה את מיומנותה בשימוש במיקרוסקופים ובמיקרו-צילום, בודדה חיידקים שונים, ורכשה ניסיון בבקטריולוגיה של חלב ושל הקרקע במוסדות שונים. "כעת אני מרגישה שאוכל לעזור לכוורנים שלנו עם בעיות המחלות שלהם", היא כתבה לויצמן לאחר השתלמות בת שבועיים במעבדה למחלות דבורים. במכתב אחר דיווחה על הכשרה שקיבלה במכון המתמחה בגבינות הגרוייר והאמנטל, אך הוסיפה: "בשווייץ מייצרים כמות מסוימת של גבינות רכות, אבל אני מוכרחה להודות שטעמתי בפלשתינה גבינות טעימות יותר, המיוצרות על-ידי יצרנים מקומיים".
 
ביולי 1933 הציע לה ד"ר ויצמן את תפקיד הבקטריולוגית והמיקולוגית (מומחית לפטריות) הראשית במכון המחקר על-שם דניאל זיו שעמד להיפתח ברחובות. "אין דבר שיכול היה לשמח אותי יותר!" כתבה לו ד"ר הלינג'ר מיד. בסוף מארס 1934, לאחר הפלגה בת חמישה ימים ממרסיי ליפו, היא הגיעה לרחובות בדיוק בזמן לפתיחת מכון זיו ב-3 באפריל. צוות המכון מנה אז 11 מדענים, מהם 4 נשים, אחוז גבוה במיוחד יחסית לתקופה.
 
ותיקי המכון זוכרים את ד"ר הלינג'ר, אשה מתולתלת, רזה, קטנת קומה, צנועה, ידידותית ודברנית. היא ידעה עברית אך העדיפה לדבר אנגלית. בעיני הצברים דאז היא נראתה בריטית טיפוסית: מנומסת ביותר, מתבטאת בלשון המעטה, ולעולם לא מראה התלהבות.
 
חלק ניכר מעבודתה של ד"ר הלינג'ר בתחילת דרכה במכון זיו היה מיועד לעודד את התעשייה הכימית בארץ-ישראל, והתמקד בחיפוש שימושים חדשים בפסולת של תעשיית החלב, אשר הכילה סוכרים. בסוף שנות ה-30 היא רשמה שני פטנטים, על שיפור המזון לעופות ועל השימוש במי-גבינה באמצעות תסיסה.
 
בתחילת שנות ה-40 פירסמה ד"ר הלינג'ר שני מאמרים עם ד"ר ויצמן, אותו היא כינתה "הצ'יף". שיתוף פעולה כזה נחשב במכון זיו לכבוד גדול ונקרא "להתכבד בויצמן". שני הפרסומים עסקו בהרחבה של שיטת התסיסה המפורסמת של ויצמן, אשר שימשה במלחמת העולם הראשונה להפקת אצטון מתירס. הודות למחקר חדש במכון זיו הפיק בית-חרושת ליד תל-אביב אצטון וכוהל בוטילי בדרך של תסיסת קליפות תפוזים, הפעם במסגרת המאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה.
 
עם קום המדינה שיתפה ד"ר הלינג'ר פעולה עם חוקרים מהמועצה המדעית לישראל, אשר רצו להחיות בארץ את גידול הפשתן, שהיה נפוץ באיזור בתקופה הקדומה. הלינג'ר עזרה להם לפתח תהליך משופר להפרדת סיבי הפשתן מהגבעול באמצעות חיידקים, הקרוי משרה הפשתן - שיושם במפעל בקרית-מלאכי במשך שנים רבות.
 
לאחר פרישתה לגמלאות ממכון ויצמן למדע, בשנת 1955, חזרה ד"ר הלינג'ר ללונדון כדי להיות קרובה לאחיה ולאחיותיה: היא מעולם לא התחתנה, לא הייתה לה משפחה בארץ, והיא התקשתה להסתגל לאקלים המקומי. בידיעה חדשותית על פרישתה תיאר אותה כתב-העת המדעי Natureכ"אחת מהחבורה הנלהבת של מדענים אשר תרמו רבות לתחומי מחלות צמחים ושימושים תעשייתיים בפטריות בישראל".
 
בלונדון עבדה ד"ר הלינג'ר במעבדה האנליטית של "מרקס וספנסר". תוך כדי כך שיתפה פעולה עם קבוצת מדענים ממכון ויצמן למדע, אשר פיתחו ציפוי שעווה המונע את ריקבון פרי ההדר המיוצא מישראל. כאשר השיטה מוסחרה, ניצלה הלינג'ר את חלקה מהתמלוגים כדי ליצור קרן לעזרת הסטודנטים במכון - אולי לזכר המלגה אשר עזרה לה עצמה להתחיל את הקריירה שלה במכון זיו.
 
בשנת 1978, בישיבת מועצת המנהלים של מכון ויצמן ברחובות, קיבלה ד"ר הלינג'ר מגילת הערכה "בהוקרה עמוקה וברגשי תודה על נאמנותה ומסירותה למכון, ועל תרומותיה הרבות והחשובות שהעלתה למוסד זה מאז נענתה לבקשתו האישית של ד"ר חיים ויצמן והצטרפה אל הסגל המדעי הראשון של המכון למחקר ע"ש זיו". ארבע שנים מאוחר יותר נפטרה ד"ר אסתר הלינג'ר בלונדון בגיל 82.
כעת, מדי שנה, ממשיך המכון להעניק את הפרס על-שם ד"ר אסתר הלינג'ר לסטודנט אחד לתואר שלישי במדרשת פיינברג.    
 
 

מכתב מד"ר חיים ויצמן לד"ר אסתר הלינג'ר

 
 
ד"ר הלינג'ר מקבלת מגילת הערכה מנשיא המכון דאז, פרופ' מיכאל סלע
 
 
תודה לארכיון מכון ויצמן למדע, לגנזך ויצמן, לשרידן גולד, מנהלת אגודת הידידים של מכון ויצמן למדע באנגליה, לאחיינית של ד"ר הלינג'ר, הגברת אן ויימן, ולאחיינה, מר סיימון שייפץ, שניהם מלונדון, למר נחום בן-יהודה,  (חבר עמית במכון הטקסטיל), מאוניברסיטת בר-אילן ולרבים אחרים אשר עזרו בהכנת הכתבה.

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם