קמטים בזמן

הזדקנות היא מה שקורה לאנשים צעירים כאשר הם מתכננים את העתיד, ומקריבים למענו את ההווה

 

 

 אדם זקן - מה יש לו בחייו?

הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.

הוא מדשדש אל המטבח

ושם המים הפושרים יזכירו לו

שבגילו ... שבגילו ...

 

אדם זקן, מה יש לו בבקריו?

הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו

נמהל בערב בנורות חדרו.

ממסעו במסדרון הוא טרם שב

כי שם הוא עוד חשב ...

מה לעשות עתה ומה לקרוא

אדם זקן ...

 

אדם זקן, מה יש לו בגילו?

הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.

עיניו פקוחות למחצה,

מנחשות לפי תנועת הכוכבים,

אם הלחישות רומזות,

כי זה לילו האחרון.

 

אדם זקן, מה יש לו בערבו?

לא מלך הוא

ויפול לא על חרבו.

 

 

              

קמטים במרק הבראשיתי של היקום הקדום היוו חדשות טובות למין האנושי: הודות להם התחילו להיווצר צבירי גלקסיות, גלקסיות, ואחריהם כוכבים וכוכבי-לכת, שעל אחד מהם, לפחות, נוצרו חיים והתפתחו בני-אדם שמבחינתם, קמטים בעור הם, במקרה הטוב, חדשות מורכבות שכוללות בתוכן את מרכיב הזמן המוגבל שכל אחד מאיתנו יכול לחיות עלי אדמות. אפשר לטעון הרבה טענות כנגד הזמן, אבל בתחום אחד הוא ממש הוגן עד כדי קיצוניות: הוא מעביר את כולנו מכאן ולהבא, בקצב אחיד, ללא משוא פנים. כולנו שווים לפניו. מה בדיוק הופך ילדה בת שלוש לאשה זקנה בת 83? מדוע עור חלק מתחיל להתקמט? מתי הראייה היא כבר לא כפי שהייתה פעם? כיצד נפערים פערים בזיכרון? הרופאה ד"ר שרון עמית, מהמרכז הרפואי תל-אביב על-שם סוראסקי, שהייתה גם חוקרת אורחת במעבדתו של ד"ר אברהם ירון מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע, התבוננה בסבתה, בלה דרוג, בחודשים ובשבועות לפני שהלכה לעולמה, וניסתה לענות לעצמה על השאלות האלה.

 

בעבודת המחקר שלה, עם ד"ר ירון, מנסה ד"ר עמית להבהיר את טיב הקשר ויחסי הגומלין אשר מביאים לחיבור "נכון" של תאי עצב במערכת העצבים ההיקפית אל האיברים אותם הם אמורים לעצבב, במצבי בריאות וחולי. מדובר בעצבי חישה המעבירים אותות של מגע, כאב, טמפרטורה ועוד.

 

החיבור, הקשר בין תא העצב לאיברים השונים, מזכיר במשהו את הקשר בין אדם יחיד לסביבתו. הפחתה באיכות הקשר גורמת, במקרה של תאי העצב, לכאב ולחולי. כשזה קורה לבני-אדם, בדרך כלל קשישים, זה מתבטא בסוג של ניתוק. האדם יוצא מהקשרו. כיצד בדיוק פועל החיבור הזה? זו תעלומה שעד כה הצלחנו לחשוף רק חלקים מוגבלים ממנה. "בינתיים", אומרת ד"ר עמית, "אפשר רק לצפות באורגניזם השלם, או ליתר דיוק, לצלם אדם אהוב, כמו סבתא שלי, ומנגד להתבונן בתאי עצב, כאלה שאנחנו חוקרים ומצלמים במעבדה". כך נוצרו תחת ידיה שתי סדרות של תצלומים שהקשר ביניהן קיים-נעלם, נוכח-נפקד, ידוע מראש, אך לא מובן כל צורכו. ובינתיים, הדבר הבטוח היחיד הוא שהזדקנות היא מה שקורה לאנשים צעירים כאשר הם מתכננים את העתיד, ומקריבים למענו את ההווה.