רדיו, דבר אלי

01.12.2010
פרופ' אהרן קציר (במרכז) ופרופ' יצחק מיכאלי (ראשון משמאל)
 

 

 
הזמן: תחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. המקום: שער מכון המחקר על-שם דניאל זיו. האירוע: הסטודנט לכימיה (לימים פרופסור) יצחק מיכאלי, עם סטודנטים נוספים לכימיה פיסיקלית מהאוניברסיטה העברית, מגיע, ביוזמת המורה שלו, פרופ' פארקש, לסיור היכרות במכון המחקר הצעיר. כמה שנים לאחר מכן, במלחמת השחרור, נשלח מיכאלי שוב למכון זיו; הפעם במסגרת חמ"ד - חיל המדע.
 
מיכאלי, שנפצע כשפיקד על הקרב בסג'רה (אילניה) - שבמהלכו נהרגו רבים מחיילי הפלוגה שלו - ביקש לחזור ולתרום למאמץ המלחמתי. כך נשלח לבסיס חמ"ד ברחובות שם השתלב במחקריו של ד"ר חיים ויצמן בתחום הפיצוח (cracking) של נפט. המחקר נועד, בין היתר, להפיק חומרי גלם לפולימרים, לחומרי נפץ ולחומרי הדף. מיכאלי היה אחרון החוקרים שעבדו עם ד"ר חיים ויצמן, והצעיר שבחבורה.
 
המכון השתתף, כמובן, במאמץ המלחמתי: לצד קבוצת הכימאים עסקו הפיסיקאים של חמ"ד, בין השאר, בתכנון מרגמת אל-רתע; שני האחים ארנסט ופליקס ברגמן עסקו ברקטות ובחומרי נפץ; ולצידם עבדו ד"ר לודוויג טאוב, שיחד עם בנו, ויליאם טאוב (לימים פרופסור במכון), פיתח בזמן מלחמת העולם השנייה משחת ריבנול שהייתה חיונית להבראת פצעים - לפני דור האנטיביוטיקה. על הפעילות של חמ"ד היה ממונה אפרים קציר (אז קצ'לסקי), אותו הכיר מיכאלי עוד מלימודיו באוניברסיטה, וגם כמי שהיה מפקדו בהגנה.
 
מיכאלי: "המכון היה אי מטופח בלב השממה, עם גינון שלא היינו רגילים לראות אז בארץ". לא הרחק ממכון זיו עמד כבר הבניין הראשון של מכון ויצמן למדע - בניין יעקב זיסקינד - שבנייתו הופסקה עקב המלחמה, והוא שימש את חוקרי חמ"ד.
 
בקמפוס שררה אווירה לא-רשמית, אשר כללה גם מסיבות ותעלולים שונים. פעם, למשל, "סחבו" כיבוד המיועד לאורחים מביתו של וייסגל. כשניגש וייסגל להציג לאורחיו את "החבר'ה הצעירים", גילה לאן נעלמו המטעמים שלו. אבל המדענים נדרשו להקפיד על לבושם ועל נימוסיהם במועדון שהיה לב הקמפוס. אנה ויצמן, אחותו של חיים ויצמן, סירבה לקבל את התנהגותם של המדענים הצעירים, שנכנסו למועדון בחלוקים ובגופיות, ועמדה בתוקף על חובת ההופעה בלבוש נאות.
 
עם תום מלחמת השחרור נפתחה המחלקה לפולימרים, ומיכאלי עבר לעבוד עם אהרן קציר, שעמד בראש המחלקה ועסק בתרמודינמיקה. מיכאלי: "אימרה ידועה שהייתה נפוצה באותם הימים קבעה כי לאחר תור האבן, תור הברונזה ותור הזהב - הגיעה עתה שעתו של תור הפולימרים". חיים ויצמן, אשר הכיר באופן אישי מדענים בכירים רבים בעולם כולו - הזמין אותם לבקר במכון, והם הביאו איתם דעות וגישות מדעיות לא מוכרות. מיכאלי זוכר את השיחות עימם, אשר הפכו אותו - ואת עמיתיו - מסטודנטים למדענים. לדוגמה, כששאל את ליינוס פאולינג על הכמות הגדולה של ספרות מדעית שיש לקרוא, נענה: "איש צעיר - אני לא קורא מדע, אלא עושה מדע". או כשנילס בוהר, אחרי הרבה כוסות של בירה, התעקש להסביר לו בהרחבה "מה באמת מעניין אותו בפיסיקה"; ואת המלצתו של הרמן מארק, מאבות מדע הפולימרים, לאפרים קציר שהציג לו תוצאות ניסוי שביצע: מארק שאל את קציר אם קיימת תיאוריה המסבירה את תוצאות הניסוי, וכשהשיב קציר בשלילה, אמר לו בפשטות: "אם כך, כתוב אותה אתה". מיכאלי ראה, שמע, התרשם, והפנים. "הבנתי שמדען אינו זה שרק יודע את התיאוריה, אלא האיש שיוצר תיאוריה. זה פתח לי עולם חדש".
 
לצד ההתקדמות המדעית האישית במכון התקיים בו דיון סביב עתידו של המדע במדינת ישראל הצעירה. אהרן קציר הביע דאגה בעניין זה, ונהג לומר: "ברור שמדינת ישראל תהיה מדינה צורכת מדע - השאלה היא, אם היא תהיה גם מדינה יוצרת מדע". כדי לחשוף את הציבור הישראלי לחידושי המדע, ולעולם המדע בכלל, פנה אהרן קציר לנוגעים בדבר, ודרש שתהיה תוכנית רדיו בנושאים מדעיים. את התוכנית - שנקראה "מה חדש במדע" ושודרה בשבת בצהריים - הגישו יצחק מיכאלי ונתן שרון. התוכנית עסקה בנושאים רבים ומגוונים, כמו חומרים כימיים בעלי השפעה פסיכולוגית על המוח, הטיסה לחלל, החומרים החדשים, מחקרים בפסיכולוגיה ועוד.
 
לאחר תקופה של התבססות במכון החליט מיכאלי להשתתף בהרפתקה חלוצית נוספת, כאשר מכון ויצמן נחלץ לעזרתו של המכון להשכלה גבוהה בנגב, שלימים הפך לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מיכאלי דחה את תוכניתו לצאת לשנת שבתון, ונענה להזמנה שקיבל לעבור לבאר שבע ולהקים שם את הפקולטה למדעים. לאחר כארבע שנים חזר למכון ויצמן, ויצא לשבתון המתוכנן במעבדתו של דגלס יו אברט, שהיה אבי התרמודינמיקה באנגליה. מחקריהם המשותפים עסקו בכימיה של קולואידים ופני-שטח - תחום שהניח את הבסיס לחקר הננו-חומרים.

 

מימין: דוד גנצבורג, ארנסט פישר, אסתר הלינג'ר, צ'רלס ד. קוריאל, אנה ויצמן ויצחק מיכאלי
 

 

 

אישי

יצחק מיכאלי נולד בריגה, לטביה, בשנת 1921, בן למורה שהיה מנהלו של בית-ספר עברי - בזמנו בית הספר היהודי החילוני הראשון ברוסיה הצארית, ולאם שהסבה את מקצועה ממורה לפסנתר ולהתעמלות לגננת, וניהלה את גן הילדים העברי הראשון בריגה. כשהיה מיכאלי בן 15 עלתה המשפחה לארץ ישראל, בה השתלב האב כמנהל בית החינוך לילדי עובדים בחיפה, ואמו ניהלה את גן הילדים הפרטי הראשון שם (שייסדה חינגה סמוליאר). מיכאלי למד בבית הספר הריאלי, שהיה צמוד לטכניון, ותלמידיו נהנו משיעורים שלימדו טובי המורים שהיו אז בארץ.

מיכאלי זוכר בעיקר את המורה לעברית - יחזקאל קויפמן, ואת המורה לפיסיקה, פרופ' אהרן צ'רניבסקי, שסירב להתעכב על החומר המצוי ממילא בספרים, ובמקומו חשף את תלמידיו לגישות מדעיות ולתפיסותיהם של מדענים חשובים. עם סיום לימודיו התיכוניים, כיאה לבן למשפחה ציונית, הצטרף מיכאלי להכשרה של תנועת "מחנות העולים". בפנקס ההסתדרות שקיבל אז רשם בגאווה גדולה את מקצועו: "פועל". לאחר תקופה קצרה בהכשרה החליט לפנות ללימודים אקדמיים במקום לקיבוץ בית הערבה, ונחשב בעיני חבריו ל"בוגד" (כמקובל באותה עת). עוד כתלמיד הגימנסיה התגייס ל"הגנה", ובשנת 1940, כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, עבר קורסים של מ"כים ומ"מים, ואחר-כך פיקד על מחנה האימונים בקריית ענבים.
 
מלחמת השחרור קטעה את כתיבת עבודת המאסטר שלו, ועם תום המלחמה השלים את עבודת התואר השני והשלישי במחלקה לפולימרים של מכון ויצמן למדע - שם עבד עד פרישתו לגמלאות בשנת 1984. רעייתו, מרים מיכאלי, עבדה כספרנית במכון.
 
 
 
 

 

 

 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם