נסיך השלום, רגלו השמאלית של אלוהים וקיסר אנטארקטיקה

01.12.2002
 
נסיך השלום, רגלו השמאלית של אלוהים וקיסר אנטארקטיקה
נסיך השלום, רגלו השמאלית של אלוהים וקיסר אנטארקטיקה

 

נפלאות התבונה

סילביה נסאר
תרגום: ירון בן עמי. הוצאת ידיעות אחרונות
ספרי חמד / ספרי עליית הגג
543 עמודים
 

סרט הקולנוע "נפלאות התבונה" זכה בארבעה פרסי אוסקר, לרבות הפרס לסרט הטוב ביותר.
במאי: רון הווארד. משחק: ראסל קרואו, ג'ניפר קונלי, פול בטאני, אד האריס וכריסטופר פלאמר. הפקה: Dream Works.
באחרונה יצאה לאור גירסת DVD של הסרט, הכוללת תרגום עברי, וכן ראיון (שלא כלול בסרט המקורי) עם ג'ון נאש והסבר על המחקרים שזיכו אותו בפרס נובל לכלכלה.

 

ג'ון נאש הוא האדם היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס נובל, ושסיפור חייו זכה באוסקר. אבל לרוע מזלו, בדרך להשגת ההישג הכפול והנדיר הזה התקיימה בו הקללה הסינית העתיקה: הוא חי חיים מעניינים. למעשה, סיפור חייו, המובא בספר הזה בסגנון של תחקיר עיתונאי עתיר פרטים, על גבול היובש הרגשי, יכול היה בקלות לפרנס טלנובלה קלאסית: מהקצפת, אל הזפת ובחזרה. מה יותר מעניין ומרגש אנשים "רגילים" מסיפור על אנשים גדולים, גאונים, או עשירים, המידרדרים לתחתית התהום, סובלים ייסורי איוב, ואחר כך מוצאים את דרכם בחזרה למקומם הטבעי, המורם מעם, כשנפשם מזוככת יותר, טהורה יותר, מודעת יותר לקיומם האנושי ולערכם של האנשים ה"רגילים".

 
אנשים רגילים, נורמליים, הבה נודה בזאת, לא ממש אוהבים ענקי רוח ו/או ענקי חומר. הם נוגעים בשמיים, ובעשותם זאת הם משנים את עולמנו תוך שהם מגמדים את הולכי הרגל על פני האדמה. הרבה מאוד גאונים "סוחבים" אתם זכרונות מעיקים של ילדים דחויים, שרק רצו להיות כמו כולם, אבל כולם ראו מיד שלפניהם ניצב מישהו מיוחד, ולכן הותירו אותם בייחודיותם. החסך החברתי הבסיסי הזה מוביל במקרים רבים לכעס ולשאיפת נקם, שמתבטאת בבגרות במה שפסיכולוגים ועובדים סוציאליים מכנים "א-סוציאליזציה". ג'ון נאש היה מעין סוציומט שכזה, שהתעלם ופגע בזולתו כפיצוי וכ"נקמה" על מה ש"האחרים" עוללו לו בילדותו. התנשאותו והלעג הלא מוסתר שלו כלפי מי שלא ניחנו בכשרונות כשלו שימשו לו לצריכה עצמית, להוכיח לעצמו שוב ושוב עד כמה הוא נעלה, מוצלח וחכם מהסובבים אותו, שגם הם, או לפחות רובם, לא היו קוטלי קנים: תלמידי מחקר ופרופסורים בפרינסטון, אם-איי-טי ותאגיד "ראנד".
 
עד לנקודה הזאת, ג'ון נאש לא היה שונה בהרבה מכמה מתמטיקאים גדולים אחרים שחלפו בשמי המאה ה20-. אבל הוא, מסיבות שאיש לא יידע לעולם, הלך במסלול המסוכן הזה לפחות צעד אחד יותר מדי. מתוך שיכנוע עצמי עמוק שכל האחרים זולתו אינם ראויים לתשומת לבו, הוא שקע, או יותר נכון, קרס, אל תוך עצמו, בתופעה שכאשר היא מתחוללת בכוכבים גדולים, היא מסתיימת במה שאסטרופיסיקאים מכנים "סופר-נובה": שמש גדולה מתפוצצת, זורקת את רוב החומר שממנו היא עשויה אל מרחבי החלל, קורסת אל תוך עצמה, והופכת לחור שחור.
 
נאש מצא את עצמו כלוא בחור שחור בנקודה ייחודית (סינגולרית), שאולי ביטאה היטב את הייחוד שלו כאדם וכמתמטיקאי, אבל בה בעת, כמסקנה בלתי-נמנעת מאותה ייחודיות, יצרה חומה בלתי- חדירה בינו לבין שאר העולם. כאן החל לפעול עליו מנוף הבדידות, שנראה כי אין אדם בעולם, חזק וחכם ככל שיהיה, שיכול לעמוד בפניו. ונאש, באקט אנושי, כמעט אפשר לומר אנושי מדי, פשוט התחיל להמציא לעצמו חברים דמיוניים, כפי שעושים לא מעט ילדים בודדים. אלא שכיאה למי שהשמיים אינם הגבול בשבילו, הוא ייבא לעצמו חברים מחוץ לבועה הכחולה של כדור-הארץ, חברים מעולם אחר שהעבירו לו הודעות מוצפנות בצופן מורכב, שרק הוא, המתמטיקאי הגאון, היה יכול לפענח ולהבין. זה השלב שבו החל לכנות את עצמו בכינויי כבוד מוצפנים למחצה כגון נסיך השלום, רגלו השמאלית של אלוהים וקיסר אנטארקטיקה.
 
המסלול החלזוני והחלקלק הזה, שבדרך כלל אין ממנו מוצא, הביא את נאש לסדרת אישפוזים בבתי מרפא שונים לחולי נפש, שם אובחן כחולה סכיזופרניה ובוצעו בו טיפולים שונים, לרבות טיפולים בהלם חשמלי. אבל כל אלה לא עזרו. נאש נשאר בשלו, וכבר נראה היה שגורלו נחרץ. אבל אז, בדרך פלא כלשהי, שאיש אינו יכול להבינה, הוא הצליח לעלות מתהום הנשייה, לפרוץ את סף האירוע של החור השחור, ולשגר את עצמו "בחזרה לעתיד", היישר אל מציאות חייהם של בני-אדם רגילים.
 
אחרי שנים רבות של העדרות, וסבל בל יתואר, ג'ון נאש חזר "לעשות מתמטיקה". אמנם, השנים והניסיונות הקשים שחקו במידה רבה את מוטת הכנפיים שלו. שאיפותיו גם הן נראו לפתע צנועות ואנושיות יותר, אבל דרך המחשבה הייחודית שלו, הדרך שבה המציא פתרונות והיתווה מסלולי חשיבה, בכל זאת הזכירה את מעוף המחשבה של הגאון הצעיר שצעד בעבר בשבילי פרינסטון ואם-איי-טי. עבודותיו החדשות, צנועות ואיזוטריות בדרכן, עוררו בכל זאת עניין לא מועט בקהילת המתמטיקאים. פה ושם החלו להזמין אותו להרצות בכינוסים מדעיים, פה ושם התפרסמו מאמרים שלו, אבל ג'ון נאש החדש כבר לא התנשא על עמיתיו, הוא היה לאחד האדם.
 
שובו של נאש לעולמם של האנשים הרגילים העלה את האפשרות להכיר בעבודותיו הראשוניות, מהתקופה ה"סינגולרית" שלו. כך עלה הרעיון להעניק לו את פרס נובל לכלכלה, שאינו נמנה עם הקבוצה המקורית של פרסי נובל, והיתוסף לרשימה שנים מאוחר יותר. סילביה נסאר מביאה את כל העובדות על עלייתו, ירידתו ושובו של ג'ון נאש, אך אינה מצליחה לרדת לעומק התהפוכות הנפשיות שעברו עליו, ואינה מצליחה להבהיר לקורא הלא מקצועי את גדולתו של נאש כמתמטיקאי. עם זאת, היא מצליחה להרשים בכישוריה העיתונאיים כשהיא מביאה לא מעט סודות מרתקים מחדרי החדרים של הוועדות החסויות של פרסי נובל. בסיכומו של דבר, זהו סיפור עצוב הממחיש עד כמה אין גבולות לגבהים שאליהם יכולה להגיע נפש האדם, ומצד שני, עד כמה החברה האנושית לא יכולה להרשות לעצמה שיחידי סגולה יעופפו להם למרחקים גדולים מדי וישאירו אותה מאחור. יש גאונים שמשכילים לזכור שלפני ואחרי הכל הם בני-אדם, ויש מי שאופיו הילדותי גורם לו לעוף גבוה מדי, להתקרב אל השמש, ולסיים כמו איקרוס, כפזורה של עצמות על סלעי החוף. ייחודיותו האמיתית של ג'ון נאש לא התממשה בסופו של דבר בתחום הגאוניות המתמטית שלו, אלא דווקא בשל יכולתו המופלאה לקיים בעצמו את חזון העצמות היבשות, ולהחזיר את עצמו מנבכי החור השחור אל החיים הרגילים של האנשים הרגילים. אנחנו הפסדנו אולי מתמטיקאי גדול, אבל הרווחנו עוד בן-אדם לחברה האנושית. האם זו עסקה כדאית? זו שאלה שכל אחד חייב לענות עליה לעצמו.
נסיך השלום, רגלו השמאלית של אלוהים וקיסר אנטארקטיקה
 

שתף

שתף