המדען בראי הקולנוע

01.06.2002
 
המדען בראי הקולנוע

 

 
דמותו של המדען בראי הקולנוע הוא נושא ההרצאה שנשאה ד"ר יעל קציר, כלתו של פרופ' אהרן קציר, במסגרת סדרת ההרצאות לזכר אהרן קציר, "בכור המהפכה", המתקיימות באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם האקדמיה הלאומית למדעים. תקציר ההרצאה מובא בעמודים הבאים.
 
המדע בקולנוע הוא נושא רחב היקף ורבדים, ובעל ביטויים מגוונים בז'אנרים הקולנועיים השונים. דיון זה לא יתמקד במדע בקולנוע, אלא בשני היבטים של דמות המדען בקולנוע: איפיונו ומקומו של המדען בקולנוע, וטיפוסי מדענים כגיבורים בקולנוע.
 
אהרן קציר כותב בספרו "בכור המהפכה המדעית": "המדען הוא אדם המחפש את האמת על פי דיווחי אמת, מאמין לעמיתיו המקצועיים ובונה על עבודות קודמיו. המדען הוא אדם שאינו מקבל שום אוטוריטה אנושית זולת הטבע וכל דבר העומד למבחן הניסוי. המדען לא מאמין בהיררכיה חברתית שכן סטודנט יכול להעמיד במבחן קביעות של פרופסור. מדען לא יכול להתקיים במשטר טוטליטרי המכתיב חוקים על-פי אידיאולוגיה ולא על-פי מבחן אובייקטיבי של ניסוי".
 
לעומתו מציגים חוקרי הקולנוע הגדרות אחרות למדען בקולנוע. ג'והן לינהרט: "המדען עצמו הוא אדם בודד נאיבי ואגו- מניאק". ויליאם אוונאס: "אדם בעל טירוף מסוים ומסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר מהפסיכופטים". אן איזנברג: "המדען הוא סוציומט, לא משתלב בחברה, רודף כוח, לאיציב, לא מאוזן, לא מפותח רגשית, לא מוכן לחלוק עם אחרים את 'תגליתו-כוחו' והוא מטורף".
 
כיצד נוצר פער כזה בין הגדרת המדען אתעצמו לבין זו של מבקרי, צופי ויוצרי הקולנוע? הסבר חלקי יכול להתבסס על העובדה שרוב יוצרי הסרטים הם בעלי השכלה במדעי הרוח והחברה. הם אינם מכירים מדענים מקרוב, ואינם מבינים את שפתם. כך קורה שאנשים שאינם מבינים את המדענים ואת עולמם מעצבים את דמותם בשביל החברה כולה.
 
הקולנוע עיצב כמה תכונות סטיריאו-טיפיות המיוחסות לדמות המדען: המדען הוא אישיות אובססיבית - מטורף. הוא בעל אמביציה נוקבת ונכונות לפעול ולחפש דרכים בלתי-שגרתיות כדי להגיע אל מטרתו. הוא "הזר" מכיוון שאינו שייך לשום מעמד חברתי, ונמצא מחוץ להיררכיה - אך בגלל הידע הייחודי שלו, נזקקים לו כולם. המדען הוא מורה נלהב, הוא תמים, ילדותי, כישוריו הרציונליים מפותחים על חשבון עולמו הרגשי הרדום - וכשזה מתעורר, זה בדרך כלל מסוכן לסביבה.
 
מעט מאוד סרטים העניקו למדען את התפקיד הראשי כגיבור העלילה. ברוב הסרטים ניתנים למדענים תפקידי משנה. בהכללה אפשר להבחין בשלושה טיפוסי מדען בקולנוע: המדען הממציא-האמן המיוסר, המדען ההרסני בעל-בריתו של השטן, והמדען המגויס, שהוא מעין חייל הנלחם "מלחמה צודקת".
 
המדען הממציא-האמן המיוסר מופיע, למשל, בסרט "סיפורו של לואי פסטר" שהופק בשנת 1936 בבימוי ויליאם דיטרל, ובכיכובו של השחקן היהודי הנודע פול מוני. הסרט מגולל את דרמת חייו של לואי פסטר, אבי האימונולוגיה המודרנית, שנאבק כל חייובממסד הרפואי השמרני של צרפת. כאן המדען הוא גיבור העלילה, והוא משקף את רוח התקופה שבין שתי מלחמות העולם. זוהי גם תקופת זוהר לסרטים על מדענים אחרים, כמו אדיסון, בל, ומאדאם קירי, שבהם משתקפת דמות המדען כבעל חזון, כלוחם לקידמה, לטובת הכלל, לחירות לדעת, במטרה לבנות עולם חדש וטוב יותר.
 
המדען ההרסני, הטיפוס השני של המדען בקולנוע, הוא יצירה דמיונית המשקפת את החרדה האנושית ממי שבידיו שליטה על הגילויים המדעיים, מפני מי שרוצה לגלות את הבלתי-ידוע, ומפני איבוד שליטה על ההמצאות עצמן. מדען זה אינו עמל לטובת האנושות, אלא מתוך דחפים אישיים כמו נקמה, תהילה, או תאוות שררה. מקובל לראות את האגדה על פאוסט, הגיבור הספרותי הקודר ש"מכר את נשמתו לשטן", כאב-טיפוס של המדען ההרסני השלילי. מחזהו של מרלאו "ההיסטוריה הטראגית שלד"ר פאוסטוס", שפורסם בשנת 1607, מהווה נקודת ציון חשובה לקשר ההדוק שנוצר בין המדע המודרני והטכנולוגיה המתפתחת. המחזה זכה לגרסה קולנועית ידועה עם ריצ'רד ברטון כפאוסטוס ואליזבט טיילור כהלנה מטרויה, ובבימוי משותף של ברטון ונוויל קוגהיל, בשנת 1967. חשיבותו העיקרית של המחזה היא בהיותו מקור השראה לעשרות סרטים ועיבודים שנעשו על המדען ההרסני.
 
סרט אחר המהווה עליית מדרגה בעיצוב דמותו של המדען ההרסני הוא "פרנקנשטיין" שהופק על-פי ספרה של מרי שלי. ויקטור פרנקנשטיין קורא תיגר על אלוהים ומחליט "ליצור חיים", וכדי לעשות זאת הוא משתמש בחלקי גופות שאותם הוא מעורר באמצעים אלקטרוכימיים. האימה-הדרמה מתחילה רק לאחר ש"ההמצאה" מצליחה והמפלצת שנוצרה קמה על יוצרה להרגו (עלילה המושפעת מסיפור הגולם מפראג). בהשראתו של סרט זה נעשו עוד לפחות חמישים סרטים דומים.
 
עוד שלב בהצגת המדען ההרסני אפשר לראות בסרט "הזבוב", בבימויו של דייוויד קרוננברג משנת 1986. המדען סת ברנדל, הנמצא על סף המצאת הטלפורטציה (שידור גופים למרחקים), מנסה את השיטה על עצמו במטרה להרשים את אהובתו, להאיץ את המחקר ולזכות בתהילה. כתוצאה מכך הוא הופך לזבוב מפלצתי, ומת בייסורים. למעשה, כמעט בכל הסרטים העלילתיים המדען נכשל כשהרגש שלו (ברוב המקרים זוהי אהבה) מתעורר, ואז תגליתו יוצאת משליטה וגורמת הרס.
 
הטיפוס השלישי, המדען המגויס, עוצב בבריטניה במלחמת העולם השנייה, והוא העניק למדענים יוקרה ושייכות חברתית. זהומדען העובד למען מטרה ציבורית נעלה, בשירות הצבא, הביטחון, משרד הבריאות או משרד החקלאות. הסרט "פורצי הסכרים" משנת 1954 בבימוי מייקל אנדרסון מבוסס על סיפור אמת, של בארן ואליס אשר המציא את הפצצה המתגלגלת ששימשה לפיצוץ הסכרים הגרמניים על נהר הרור. רוב הסרטים מסוג זה המופקים בעשורים האחרונים הם פרי הדמיון, דוגמת הסרט "זרע אנדרומדה" משנת 1917 בבימויו של רוברט וייז על-פי ספרו של מייקל קרייטון. בסרט זה חוקרים המדענים נגיף קטלני שהגיע מהחלל, ומצליחים לחסלו ולמנוע בכך את השמדת המין האנושי.
 
בשנים האחרונות ניכרת בחברה המערבית מגמה של בריחה אל הבלתי-רציונלי, המיסטי. התרחקות זו משתקפת גם בקולנוע בהתרחקות מדמותו של המדען הקונקרטי והעדפה של מדע בדיוני. בסרטים אלה נעשה אמנם שימוש נרחב בהמצאות מדעיות שבאמצעותן מפליגים הצופים לעולם של פנטסיה, אך הגיבורים האמיתיים בסיפור הם "חייזרים" ולאו דווקא המדענים האנושיים. הפחד האנושי מפני המצאות ותגליות מדעיות מייצר לפיכך חדשות לבקרים "פאוסט" ופרנקנשטיין" חדשים. אך כדאי לזכור שדמות המדען ההרסני היא המצאה פרי הדמיון, ולמעשה היא תזכורת לכך שהאדם - ולא המדע - הוא הגורם המסוכן והמטיל אימה באמת.
 
אהרן קציר היה בן דמותו של המדען הממציא, אבל היה גם מדען מגויס אשר עבד ללא לאות למען מדינת ישראל, ותוך כדי כך נפל קורבן לטרור העיוור והאכזר. שלושים שנה לאחר מותו נוכל למצוא ביטוי לכאב ולאבל, שרק גדלים עם הזמן, בסרט של נכדו, דן קציר, "יצאתי לחפש אהבה... תיכף אשוב".
המדען בראי הקולנוע
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם