בית מקסימלי במחיר מינימלי

01.09.2000
בית ויצמן
 
השלמת שיפוצו ושימורו של בית ויצמן, ותחילת הפעלתו במסגרת מרכז המבקרים של המכון, צוינו באחרונה בערב עיון צנוע שהתקיים בשיתוף בין המכון למועצה לשימור אתרים. בין המרצים בערב היו האדריכל שתיכנן את השימור ופיקח עליו, הלל שוקן, שדיבר על יחסו האישי למתכנן הבית, האדריכל אריך מנדלסון; ומנהלת גנזך ויצמן, מרב סגל, שתיארה את מערכת היחסים המורכבת בין מנדלסון לויצמן. ויצמן, מתברר, כמעט ויתר על שירותיו של מנדלסון. מנדלסון הסביר שאי-אפשר לקבל בית מקסימלי במחיר מינימלי. מי מהם צדק?
 
מערכת היחסים בין אדריכל ללקוח דומה במעט לקשר בין בני זוג. בניית הבית הפרטי מחייבת ירידה לפרטים אינטימיים, הבנה של מנהגים ואורח חיים. היכן נמצא מרכז הפעילות המשפחתית והחברתית בבית - במטבח או בחדר המגורים? מהו אופן השימוש בחדרי הרחצה? וכמובן, שאלת השאלות: מהו מצבו הכספי של הלקוח? האדריכל עומד במבחן לא קטן של סיפוק מרב צרכיו של הלקוח, כאשר בדרך כלל ללקוח אין די כסף למימוש חלומותיו. מצב עניינים זה יוצר לא מעט מתחים בין האדריכל ללקוח, ובמקרה ש"הלקוח" הוא זוג, אף בין בני הזוג לבין עצמם.
 
מערכת היחסים בין ד"ר חיים ויצמן לבין האדריכל שבנה את ביתו - אריך מנדלסון, היתה מורכבת ודינמית במיוחד. ויצמן, שגר אז באנגליה, פנה למנדלסון בבקשה לתכנן את הבית ברחובות, לאחר ששמע כי הוא עתיד לתכנן את ביתו של המו"ל הידוע זלמן שוקן. וכך, בשנת 1934 כתב ויצמן למנדלסון מכתב, והודה לו על שהסכים לתכנן את ביתו ברחובות. סוכם ביניהם כי התחלת הבנייה תהייה באחד באפריל 1935. לאחר הסיכום העקרוני ביקש ויצמן את הדבר שלא אוהבים לדבר עליו: אומדן לעלות בניית הבית. מנדלסון העריך בהערכה גסה: 20,000 לירות שטרלינג. סכום עתק.
 
ויצמן נדהם. הוא חשב על סכום של 12,000 ליש"ט בלבד. במשך שנה התנהל בין השניים דיאלוג, רובו בכתב. ויצמן ניסה להוריד את העלות, ומנדלסון ניסה להיענות לדרישה במגבלות מסוימות. בבדיקה עם הקבלן חנקין (שהיה "מהיותר אחראים בפלשתינה", כדברי מנדלסון), התברר שהוא דורש הרבה מעבר למה שמנדלסון העריך. מנדלסון הסביר לויצמן, שבדרך כלל האדריכלים הם אופטימיים מדי וחושבים שעלות הבנייה תהיה נמוכה מהמחיר הסופי, והוסיף שאלמלא כן, רבים מהבניינים המתוכננים לא היו נבנים כלל. ויצמן היה מודאג מהעלות הגבוהה.
 
מנדלסון כתב שהוא מכיר את הבעיה, שכן קל יותר לבנות כשהמימון מגיע מכספי אחרים מאשר מכיסך הפרטי. הוא פתח בשורה של טיעונים על מנת לשכנע את ויצמן לבנות את ביתו על פי התוכנית המקורית: "יופיו של הבניין הוא בתוכניתו, התאמתו לסביבה, לאקלים ולצרכיך האישיים והרשמיים. הפרופורציות של הבניין מושלמות ובלתי תלויות בציוד הלוקסוס הפנימי. ביקשת בית בעל אופי כפרי ייצוגי, כלומר ויתור על זוהר החומר של ארמון עירוני. השינויים שעשיתי יאפשרו לך בית שיהיה תואם לאישיות ולרמת החיים של שניכם. יחסך לארץ מחייב אותך לבנות באמצעות עבודה עברית מאורגנת (שהיא יקרה יותר). מעמדך מחייב להעמיד בית פתוח ואטרקטיבי לכל שכבות הארץ. אני יכול לספק לך את התוכנית הטובה ביותר ואת הפיקוח האמין ביותר, אבל לא תוכל לצפות לבית מקסימלי במחיר מינימלי.
 
כאדריכל שלך, אני מוכן להציע תוכנית חדשה ללא תשלום נוסף, אך כידיד שהערכתו אליך לא תשתנה לעולם, אני מייעץ לך להשתמש בתוכנית הקיימת.
 
ואם כך תחליט, הבנייה תחל בראשון ליולי 1935, השלד יסתיים ב-15 לנובמבר והבית יסתיים בראשון ליולי 1936. הסידורים הפנימיים ימשכו שלושה חודשים. הכניסה לבית תהיה בראשון לאוקטובר 1936".
 
טיעוניו של מנדלסון לא הועילו. ויצמן עמד בסירובו שלא לבנות את הבית על פי תוכניתו של מנדלסון. המחיר לא התקבל על דעתו. הוא כתב: "גם לו יכולתי להרשות לעצמי להוציא כל כך הרבה כסף, לא הייתי עושה זאת מסיבות מוסריות. אסור לעשות זאת בפלשתינה. אני רוצה בית הגון אבל לא מבנה לוקסוס". במכתב חריף למנדלסון הביע ויצמן את אכזבתו והודיע לו את החלטתו. הוא טען שהיות שמידות הבית קטנו מ-1,028 מ"ר ל- 796 מ"ר, אין הצדקה לדרישה לסכום של 18,000 ליש"ט, שעליו יש להוסיף את הוצאות הריהוט, הגן והוצאות בלתי צפויות.
 
במקביל להתנתקותו ממנדלסון פנה ויצמן לייעוץ נוסף. המומחה שבחר הוא לא אחר מאשר מנהל "סולל בונה" באותם הימים, דוד הכהן. ויצמן ביקש ממנו להעריך את עלות הבנייה על פי התוכניות והמפרטים הטכניים שמנדלסון הכין. הכהן נקב בסכום של 16,000 ליש"ט.
 
כדאי לעשות קצת סדר בסכומים: ויצמן הגביל את עלות בניית הבית ל-12,000 לירות שטרלינג, לאחר משא ומתן ממושך, הסכים להתפשר על 14,500. ההערכה הראשונה של מנדלסון היתה 20,000, ואחרי לחצים הוא הצליח להוריד ל-18,000. דוד הכהן העריך: 16,000.
 
אבל מנדלסון לא ויתר והתעקש על ביצוע הפרויקט. הוא כתב לויצמן וביקש לא להחליט בעניין עד לאחר שויצמן יקרא את נימוקיו. כדי לחסוך בהוצאות, הוא הציע להחליף את תריסי הגלילה מברזל לעץ, לרצף את החדרים הראשיים בשיש ("אבן פלשתינאית"), ובשאר החדרים להסתפק בטרצו. הוא הציע לערוך מכרז חדש לקבלן ולעשות כל שניתן כדי לבנות את הבית כמתוכנן מראש. הוא אפילו חזר על ההצעה להכין תוכנית חלופית לבית קטן יותר ללא שכר טרחה נוסף. אך ויצמן בשלו, החליט שלא לבנות את הבית המתוכנן. במכתב לאחד מידידיו כתב ויצמן שמנדלסון איכזב אותו ואת ורה קשות, וביזבז כמעט שנה מזמנם. "יתכן שהוא אדריכל מבריק, אבל אדם קשה מאוד". ההתמקחות בין השניים נמשכה כשנה. ואז, בסוף אוגוסט 1935, הגיע מברק מויצמן למנדלסון ובו מלה אחת: "בהצלחה". מה קרה בין יולי לאוגוסט? כיצד התרצה ויצמן ואישר את תוכנית מנדלסון? כנראה לעולם לא נדע.
 
לא רק על עלות הבנייה התעמתו השניים. מנדלסון דרש 10 אחוזים שכר טרחה עבור עבודתו כמקובל באנגליה. אך לויצמן נודע כי בארץ התשלום הוא 6 אחוזים בלבד. אלא שמכאן והלאה העביר ויצמן את כל הטיפול בצד הכספי של הבית למר לנדסברג (שהיה ידיד של ויצמן, ממקימי "רסקו" וכפר שמריהו, ושימש כעוזרו בענייני כספים במהלך בניית הבית), ובכך הוריד מעל עצמו את ההתעסקות בנושא.
 
ביולי 1936 הגיע מכתב נוסף לויצמן ממנדלסון: "הבית טוייח ונראה יוצא מן הכלל. בדקתי את הארונות בבית המלאכה, הם ממדרגה ראשונה, ממש הישג אירופי. כל החדרים מלאי אור על אף שהרצפה הבהירה עדיין חסרה. אפשטיין (הגנן) פועל במלוא התנופה, עבודות העפר והטרסות מותאמות יפה לשטח. מבנה המוסך מוכן לכניסה". בהערת שוליים הזכיר מנדלסון את התשלום הנוסף המגיע לו.
 
בינואר 1937 נכנסו בני הזוג ויצמן למעונם במזל טוב. כשנה אחר כך התלונן ויצמן על רשימת ליקויים בבית: "בכל פעם שיורד גשם חדר המדרגות מוצף, חדרי הוצף גם כן, הוילונות והשטיח ניזוקו. כאשר יש רוח חזקה היא מעיפה את האפר מהאח וכל הספרייה מתמלאת בפיח... זהו תפקידו של האדריכל לדאוג שהקליינט יהיה מרוצה ללא כל דיחוי".
 
על אף הכעסים הגדולים של ויצמן על מנדלסון, הוא כתב לזלמן שוקן בשנות ה40-, לאחר ששמע כי מנדלסון עומד לעזוב את הארץ, וביקש ממנו לעשות כל שביכולתו להתערב ולדאוג שמנדלסון יישאר בארץ ויקבל משרה בירושלים, כדי להבטיח את שירותיו לבניין הארץ. יש בבקשה מן הדאגה האישית למנדלסון ומן הדאגה למראה האסתטי של הארץ כולה.
 
והנה הנתון האחרון, הקובע: אחרי כל הסחר-מכר, העלות הסופית של בניית הבית היתה 14,831 ליש"ט, ומאתיים חמישים וחמש פרוטות. במלים אחרות, מחיר הבית בפועל היה קרוב ביותר ל"הצעתו האחרונה" של ויצמן. עוד הוכחה - אם היינו זקוקים לה - למיומנותו ולכשרון המשא-ומתן של נשיא המדינה הראשון, מייסדו ונשיאו הראשון של מכון ויצמן למדע.
 
בית ויצמן. תוכנית של אריך מנדלסון
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם