יחיאל זיק נולד בתל-אביב כעשרים יום לאחר חנוכתו של מכון ויצמן למדע. הוא זוכר את עצמו כילד אוהב מדע, אף על פי שמעולם לא חיפש ולא גידל צפרדעים. במקום זה הוא שקע בקריאה, עד שיצא לו שם של תולעת ספרים אמיתית. הילדים האחרים אולי לא כל כך העריכו את תכונתו של של יחיאל הצעיר, אבל אמו הכימאית עודדה אותו להמשיך ולהתעניין במדע. בבית הספר התיכון הכין עבודת מחקר על המוגלובין, החומר שמצוי בתאי הדם האדומים ומוביל את מולקולות החמצן.
זיק: "באתי להיבחן על העבודה אצל פרופ' נתן שרון ממכון ויצמן. העבודה היתה גרועה למדי, אבל הוא ראה שאני מתעניין, ועודד אותי להמשיך בכיוון. הפגישה הזאת עם פרופ' שרון היא, למעשה, נקודת המפנה שבה החלטתי שלכשאגדל, אני רוצה להיות מדען". כך החל זיק הצעיר ללמוד כימיה באוניברסיטה העברית. יחד אתו למדו סטודנטים נוספים שנולדו עם המכון ונעשו לימים לפרופסורים בו: איתמר פרוקצ'יה וחיים גרטי.
בשנת 1973 הגיע זיק למכון כסטודנט קיץ. הסמסטר הזה השאיר אצלו טעם של עוד, ואחרי מלחמת יום כיפור הוא חזר למכון כסטודנט לתואר שני ולאחר מכן לדוקטורט בהנחייתו של פרופ' שמואל שאלתיאל. אחרי כן ביצע מחקר פוסטדוקטורלי במכון האמריקאי לבריאות (NIH). באותה תקופה החל להתעניין בתהליכים המעורבים בהתחוללות מחלת הסוכרת, והיה חבר בצוות שגילה את התפקוד האנזימטי של קולטן האינסולין.
ב-1984 שב זיק למכון ויצמן כדי להמשיך במחקרו על סוכרת. בשנת 1989 הועלה לדרגת פרופסור חבר. במחקריו הוא הציע תפיסה חדשה באשר לדרך פעולתו של האינסולין בגוף. תפיסה זו עשויה לאפשר פיתוח שיטות חדשות לטיפול בחולי סוכרת. אינסולין הוא הורמון שמחדיר את הסוכר הנישא בזרם הדם אל תוך התאים (שבהם מעובד הסוכר תוך שחרור אנרגיה הדרושה להפעלת הגוף). מחלת הסוכרת מתבטאת בהפחתת כמות האינסולין, או בשיבושים בתהליך השפעתו על התאים. בשני המקרים האלה חל שיבוש ביכולתו של הגוף להפיק כמות אנרגיה מספקת.
כיום מטפלים בחולי סוכרת בעיקר באמצעות הזרקת "תגבורת" של אינסולין לזרם הדם. שיטת טיפול זו נותנת מענה למקרים של מחסור כמותי באינסולין, אבל אינה פותרת מצבים שבהם משתבשת תגובת התאים לאינסולין. בראשית תהליך השפעתו של האינסולין על רקמות הגוף נקשר ההורמון אל קולטן ייחודי המוצג על קרומי התאים. כתוצאה מכך מתחולל תהליך תקשורת ביוכימי, המאפשר תגובה נאותה לאינסולין. פרופ' זיק וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה זיהו אתר מסוים בחלבון, שמעורב בתחילתו של תהליך התקשורת הזה.
תגלית זו עשויה לאפשר פיתוח שיטות חדשות להשפעה על יכולתם של התאים להגיב לאינסולין, דבר שעשוי להוות חלק מדרך טיפול חדשה בחולי סוכרת.