חוטים של משי וזהב

01.12.1999
חוטים של משי וזהב
 
 
המדיום, כידוע, הוא המסר. כאשר אתה כובש את אילת ונדרש לך דגל להניפו על תורן מאולתר, אתה יכול לקחת פיסת בד, לצבוע אותה בדיו, ולהניפה בגאון. אבל לעומת זאת, כאשר אתה מעצב את לשכתו של נשיא מדינה שזה עתה קמה, נניח מדינת ישראל בשנת 1949, אתה זקוק לדגל חגיגי יותר. משהו רקום. משהו רקום בחוטים של משי וזהב, כנהוג בלשכותיהם של נשיאים במדינות המתוקנות.
 
כידוע, מה שנדרש זה דבר אחד, ומה שאפשר לקבל בפועל, זה, לפעמים, דבר אחר לגמרי. אבל במקרה הדגל שנדרש לעיטור לשכת הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ד"ר חיים ויצמן, נוצרה חפיפה נדירה למדי בין הרצוי למצוי. החפיפה הזאת התגלמה במידה רבה בדמותה של אשה צעירה, לוטה אנגל-הקר, שנודעה באיכות הפרוכות שתיכננה ורקמה לכיסוי ארונות קודש בכמה מבתי הכנסת החשובים במדינת ישראל המתחדשת.
 
לוטה אנגל נולדה והתחנכה בגרמניה. היא השלימה את לימודיה בבית הספר הגבוה לאמנות שימושית בהמבורג, והשתלמה בברלין, שם התמחתה ברקמת קנטיל מדויקת (רקמה בחוטי זהב וכסף המושתלים בקטעי צינוריות דקיקות). רק הביצוע המושלם, המצוין, השביע את רצונה. כשהחלו רדיפות הנאצים, ניסתה לוטה אנגל לחדש את פניהם של חפצי קודש מקובלים ולהוסיף להם יופי. היא עבדה בקטיפה, משי, זהב וכסף ועיצבה - ברוח המסורת - צורת טהורות, פשוטות-קו, ורבות הבעה.
 
כשהגיעה לארץ, בסוף שנות ה-30, קיבלה הזמנה להכנת פרוכות לשלושה בתי כנסת. כיוון שכל יצירותיה הוכיחו שכוחה רב לא רק בתכנון, אלא במידה רבה עוד יותר באחריותה המלאה לטיב הביצוע, פנו אליה משרדי הממשלה השונים כל אימת שנדרשו להם עבודות רקמה ועיצוב לאירועים מדיניים חשובים. כך הוזמנו אצלה הדגלונים למכוניתו של הנשיא הראשון, ד"ר חיים ויצמן, וארבעה דגלים גדולים לאונייה שבה עמד להפליג לאירופה ולאמריקה. היא גם עיצבה נס במסגרת כסף לחדר העבודה של הנשיא. סמל מדינת ישראל מופיע כסימן היכר בכל הדגלים הללו: בלבן על רקע כחול בדגלי הספינה הגדולים, בכסף ברקמת קנטיל על גבי משי כחול בדגלונים ובנס. לא רק המנורה ושני ענפי הזית, לא רק כל אות בכתב השם "ישראל", אלא כל אחד מאלפי התפרים, בייחוד ברקמת הכסף האמנותית, המבליטים את הצורות המעוצבות ברקמת עובי זוהרת.
 
כשנחנך מכון ויצמן למדע בשנת 1949, עלה הצורך ברקימת סמל המכון על הגלימות האקדמיות ששימשו את מדעני המכון בטקסים הרשמיים. לאחר חיפושים וניסיונות לא מעטים, הגיעו אנשי המכון ללוטה אנגל-הקר, שביצעה את עבודות הרקמה האלה כחלק מתפיסתה את חובתה שלה כלפי נשיא המדינה, ונשיא המכון דאז, ד"ר חיים ויצמן. באולם ויקס שבמכון אפשר למצוא עד היום כמה מאותן רקמות זהב מעשה ידיה של לוטה אנגל-הקר. דרישת שלום מעבר מפואר וממסורת מקצועית שלא שרדו את המעבר מהעולם הישן אל עידן הטכנולוגיה המתקדמת.
חוטים של משי וזהב
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם