מלחמה, שלום ופולימרים חיים

01.03.2011
אחרי 50 שנות מחקר, פרופ' משה לוי מביט לאחור, ורואה את העתיד
משה לוי כלבורנט מתחיל במעבדתו במכון זיו, 1946
 
 
אלמלא ביקר זאב ז'בוטינסקי בסלוניקי בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, סביר להניח שפרופ' משה לוי לא היה עוסק היום במחקר בכימיה במכון ויצמן למדע. בשנת 1933, כשלוי היה בן חמש, החליט אביו, בעקבות הרצאה שנשא ז'בוטינסקי בעירו, לעלות ארצה עם אשתו וילדיו. רוב בני המשפחה הרבים שנשארו ביוון נספו בשואה.

הרצאות נוספות שמילאו תפקיד מכריע בחייו של לוי היו אלה שעסקו במדע פופולרי, שנשאו בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 האחים אהרון ואפרים קצ'לסקי (קציר) ומדענים אחרים, בקולנוע "אוהל-שם" בתל-אביב. לוי הוקסם מכימיה, ואף אירגן לו מעבדה קטנה בחדר השינה של הוריו, בדירתם הצפופה בדרום העיר.

בשנת 1946 בהיותו בן 18, התקבל לוי למכון זיו ברחובות, כלבורנט במעבדתו של ד"ר ברונו רוזנפלד, ביוכימאי שנמלט מגרמניה. לוי: "באותה תקופה, האוניברסיטה העברית הייתה קטנה מאוד, ובטכניון עסקו בהנדסה, כך שמכון זיו היה המכון הגדול ביותר למחקר כימי בארץ-ישראל. הייתה בו אווירה אירופית, מכובדת. במעבדות האנשים התהלכו בחלוקים לבנים. מכון זיו נראה חדש ומבריק, כולו עשוי שיש. ניקו אותו מדי יום. כשחיים ויצמן היה מגיע במכוניתו, הוא תמיד עצר כדי לדבר עם הגננים. הוא ייחס לגן היפה של המכון חשיבות רבה. אנשים לא פחדו ממנו, אבל נהגו בו ביראת כבוד. כשהיה מבחין בפיסת נייר על הרצפה, הוא היה מרים אותה, ואחר כך לעולם לא נזרקו עוד ניירות על הרצפה.
 
"ד"ר ויצמן היה איש גבוה ומרשים מאוד, כולם הרגישו בנוכחותו כשהיה בסביבה. כששהה בארץ, לא התחילו ההרצאות למדענים, שהתקיימו במבנה חדר האוכל, עד שהגיע, וכשנכנס, כולם קמו לכבודו.

"המנהל המדעי של המכון, ד"ר ארנסט ברגמן, היה איש כריזמטי ביותר. אני זוכר אותו תמיד מדלג על המדרגות. הוא היה מאוד פעיל והיה לו זיכרון פוטוגרפי מדהים, הוא היה קורא את כל המאמרים ומעביר את המידע לסטודנטים".

כאשר פרצה מלחמת השחרור, נקרא לוי ל"הגנה". במשך המלחמה שירת בגדוד מוריה, בקרבות על ירושלים ובסביבתה. אחרי המלחמה השלים את לימודיו לתואר שני באוניברסיטה העברית, ונסע לעשות עבודת דוקטורט אצל פרופסור מיכאל שוורץ, באוניברסיטה של מדינת ניו-יורק שבסיראקוז. לאחר מכן נשאר באותה אוניברסיטה לפוסט-דוקטורט, ובתקופה זו גילה את התגלית המדעית החשובה של חייו - "פולימרים חיים", המהווים היום בסיס לתעשיית ענק לייצור פולימרים לשימושים מתקדמים. עם זאת, למרות שקיבל שם הצעת עבודה עם קביעות, החליט לחזור ארצה.

בשנת 1962 חזר לוי למכון ויצמן, והשתלב בחקר הפולימרים. הוא מצא מקום שונה מזה של ימי מכון זיו: "במכון זיו המדענים ברובם היו עולים מגרמניה ומפולין, והייתה אווירה של חוץ לארץ. במכון ויצמן, לעומת זאת, כולם נולדו או גדלו בארץ ודיברו עברית. למדענים קראו בשמות הפרטיים, אהרון ואפרים (קציר), ולא ד"ר כזה או אחר. הציוד היה חלומי - כשהמכון נבנה הושקע בו כסף רב".

במהלך כארבעה עשורים במכון ערך לוי, כיום פרופסור אמריטוס במחלקה לחומרים ופני שטח, מחקרים רבים בתחום הפולימרים ובתחומים נוספים בכימיה, ובמשך שש שנים שימש כראש המחלקה לפלסטיקה. אחד הפרויקטים העיקריים שלו היה פיתוח שיטה לאיחסון אנרגיה סולארית בחומרים כימיים, שנקרא Solar Chemical Heat Pipe.

במשך שבע שנים ערך לוי את הביטאון של החברה הישראלית לכימיה, Chemistry in Israel. בשנת 2007, לכבוד יום הולדתו ה-80 אורגן במכון כנס תחת כותרת המסכמת את דרכו המדעית: "מגילוי 'פולימרים חיים' לפני 50 שנה עד למחקר סולארי היום".
 
פרופ' משה לוי במעבדה בה עבד בצעירותו, כיום בניין זיו
 
 
משה לוי (מימין) וחברו בנימין ברגר, ליד אבן הפינה של מכון ויצמן, 1946
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם