המנהל

 

בין ויצמן לבלוך הצעיר ממנו בהרבה (ויצמן היה אז בן 62) נרקמו יחסי ידידות קרובים. אשתו של ד"ר ויצמן, ד"ר ורה ויצמן, כתבה לימים: "לבעלי היה אמון מלא בד"ר בלוך, ביושרו ובהגינותו. וד"ר בלוך מצדו היה חבר מסור לבעלי, ואת עבודתו מילא באמונה ובדייקנות".

 

המחקר בפיסיקה חסר מאוד לד"ר בלוך. לבני משפחתו ולידידיו אמר לא אחת: "היו לי אח ושבע אחיות – ואין לי, הייתה לי הפיסיקה – ואין לי". הוא ביכה את הפיסיקה כפי שמבכים בן משפחה שאבד. בתו של ד"ר בלוך, נאוה: "אני זוכרת שפליקס בלוך, בעל פרס נובל בפיסיקה וידידו של אבי, אמר לו כי מבחינת הסיפוק האישי של עשייה משמעותית בחיים – הוא היה מתחלף איתו".

 

במשך מלחמת העולם השנייה, כשד"ר ויצמן שהה זמן רב בלונדון, הוטלה על בלוך אחריות ניהולית רבה יותר. עם הקמת מכון ויצמן למדע, בשנת 1949, התמנה ד"ר בלוך למנהלו האדמיניסטרטיבי. מדעני המכון ועובדיו אהבו וכיבדו אותו, כמנהל וכאדם בעל ערכים. בשנת 1952, במפגש הנהלת הוועד האמריקאי של מכון ויצמן בניו-יורק, הציע מאיר ויסגל, שהיה אז יו"ר הוועד הפועל של המכון, להביע תודה מיוחדת לד"ר בלוך: "ד"ר בלוך הינו המצפון של המכון מאז הקמתו. בניהול היום-יומי הוא נאלץ להתמודד עם בעיות עצומות. בניהול צוות של 300 איש הוא נתקל בכאב לב ובקשיים רבים, הרי ידוע שמדענים יכולים לפעמים להיות בעלי מזג סוער כמו אמנים. אך יש לציין שבמשך כ-19 שנות קיומו, המכון הוא בין המוסדות הציבוריים היחידים בישראל שמעולם לא הייתה בהם שביתה". בהמשך הרעיפו עליו שבחים גם אהרן קציר, עמוס דה-שליט, ורבים נוספים. מחויבותו של בלוך למכון ותרומתו לחוסנו זכו להערכה בכל קהילת המכון. רבים מהאורחים רמי-המעלה שביקרו במכון התארחו בביתם של ד"ר בלוך ורעייתו, ובהם, בין היתר, הפיסיקאים רוברט אופנהיימר ונילס בוהר.

 

לצד עבודת הניהול תרם בלוך רבות להתארגנותם הראשונית של מוסדות רבים במדינה הצעירה. הוא היה חבר בהנהלות של מגן דוד אדום ושל החבל הימי לישראל, וכיהן כנציג המכון במועצות המדעיות הכלל-ארציות לפני קום המדינה ואחריו. במלחמת העולם השנייה ובמלחמת העצמאות היה פעיל בוועד הלאומי של כנסת ישראל להגנת היישוב, וב"הגנה". בתו נאוה מספרת כי הוא נהג לומר לה ולאחיותיה: "אנחנו בונים מדינה, אנחנו בונים תעשייה". בקיץ 1955 ייצג ד"ר בלוך את ישראל בישיבת האקדמיה למדעים של ברית המועצות על השימוש באנרגיה אטומית לצורכי שלום שהתקיימה במוסקבה. את שיחותיו בישיבה ניהל גם ברוסית, אחת מהשפות הרבות בהן שלט.

 

בשנות ה-50 לחייו תיכנן ד"ר בלוך לחזור ולעסוק במחקר בפיסיקה, אך לרוע המזל חלה, נסע לטיפול בארה"ב, ובאפריל 1959 הלך לעולמו בבית-חולים בניו-יורק, בדיוק יום לפני חגיגות חצי היובל של המכון שכה אהב. הוא הובא לקבורה ברחובות. מסע ההלוויה יצא ממכון ויצמן, והשתתפו בו אלפי בני-אדם. משני צידי הדרך ניצבו לכבודו תושבי רחובות, וכשהמסע עבר ליד בניין משטרת רחובות, הצדיעו השוטרים לד"ר בלוך בדרכו האחרונה.