הרופאה ממוסקבה

 

שמואל היה הבן השביעי במשפחת ויצמן ברוכת הילדים (אמם ילדה 15 ילדים, מתוכם הגיעו לבגרות 12). הוא לא הושפע מעמדותיו הציוניות של אחיו חיים, והתווכח איתו בלהט. הוא חבר למפלגת הבונד האנטי-ציונית, ונחשב "סוציאליסט". בשל הגבלה מספרית על כמות היהודים שיכלו ללמוד ברוסיה, הוא למד הנדסה באוניברסיטת ציריך. לאחר מהפכת 1917 האמין ב"עתיד הזוהר" שהבטיחה המפלגה הקומוניסטית. אך נאמנותו לא הועילה לו.

בסביבות שנת ה-1930, נשלח שמואל עם משלחת מהנדסים לארה"ב כדי לקנות ציוד לתעשייה הכבדה המתחדשת של רוסיה, ובדרכו חזרה ביקר בארץ-ישראל כדי להתראות עם אמו ועם שאר בני משפחתו. כשחזר למוסקבה נאסר יחד עם כל שאר חברי המשלחת. הם הואשמו בבגידה ונידונו למוות. הוא ניצל ברגע האחרון, אך סכנה המשיכה לרחף על חייו. בגל "הטיהורים" הגדול של סוף שנות ה-30 נאסר שוב. אחיו, הציוני המפורסם, היווה אחת מהעילות להאשמתו בציונות ובריגול לטובת אנגליה וגרמניה. בשנת 1939 הוא הוצא להורג. רק בשנת 1955, שנתיים לאחר מות סטלין, נודע דבר מותו של שמואל לאשתו ולילדיו.

נכדו, הגיאופיסיקאי ד"ר אזארי גמבורצב, החי כיום במוסקבה, גילה כי גופותיהם של הנידונים למוות נשרפו בבית-העלמין "דונסקי" במוסקבה, שם עומדת כיום מעין אנדרטה לזכרם, ולידה שלטי זיכרון פרטיים שהציבו משפחות המוצאים להורג.

 

מאשה ויצמן, התשיעית מילדי משפחת ויצמן, למדה רפואה בציריך. היא נסעה לשווייץ בשנת 1908 יחד עם אחותה חנה ("אנושקה"), שלמדה כימיה. כשחזרו לרוסיה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נקראה מאשה לשרת כרופאה בחזית. שם פגשה את ואסילי סביצקי, אז קצין פרשים. לאחר המהפכה הם התחתנו ועברו לגור במוסקבה.