"אנחנו נסתדר בכל מצב", נהגה לומר רחל, אמו של חיים ויצמן. היא התכוונה לכך שאם הקומוניזם יצליח, המשפחה תוכל לגור ברוסיה עם הבן "המהפכן" שמואל. ואם הציונות תצלח, יוכלו לבוא לגור עם הבן חיים בפלשתינה. בסופו של דבר, כפי שמעיד חיים ויצמן בספרו האוטוביוגרפי "מסה ומעש", היא בילתה את שנותיה האחרונות ברוב אושר בארץ ישראל.
אבל שניים מאחיו של חיים ויצמן – אחיו שמואל ואחותו מאשה – נותרו ברוסיה. הם שילמו על כך מחיר כבד כשסטאלין הכביד את ידו על ארצו ועל תושביה.
שמואל היה הבן השביעי במשפחת ויצמן ברוכת הילדים (אמם ילדה 15 ילדים, מתוכם הגיעו לבגרות 12). הוא לא הושפע מעמדותיו הציוניות של אחיו חיים, והתווכח איתו בלהט. הוא חבר למפלגת הבונד האנטי-ציונית, ונחשב "סוציאליסט". בשל הגבלה מספרית על כמות היהודים שיכלו ללמוד ברוסיה, הוא למד הנדסה באוניברסיטת ציריך. לאחר מהפכת 1917 האמין ב"עתיד הזוהר" שהבטיחה המפלגה הקומוניסטית. אך נאמנותו לא הועילה לו.
בסביבות שנת ה-1930, נשלח שמואל עם משלחת מהנדסים לארה"ב כדי לקנות ציוד לתעשייה הכבדה המתחדשת של רוסיה, ובדרכו חזרה ביקר בארץ-ישראל כדי להתראות עם אמו ועם שאר בני משפחתו. כשחזר למוסקבה נאסר יחד עם כל שאר חברי המשלחת. הם הואשמו בבגידה ונידונו למוות. הוא ניצל ברגע האחרון, אך סכנה המשיכה לרחף על חייו. בגל "הטיהורים" הגדול של סוף שנות ה-30 נאסר שוב. אחיו, הציוני המפורסם, היווה אחת מהעילות להאשמתו בציונות ובריגול לטובת אנגליה וגרמניה. בשנת 1939 הוא הוצא להורג. רק בשנת 1955, שנתיים לאחר מות סטלין, נודע דבר מותו של שמואל לאשתו ולילדיו.
נכדו, הגיאופיסיקאי ד"ר אזארי גמבורצב, החי כיום במוסקבה, גילה כי גופותיהם של הנידונים למוות נשרפו בבית-העלמין "דונסקי" במוסקבה, שם עומדת כיום מעין אנדרטה לזכרם, ולידה שלטי זיכרון פרטיים שהציבו משפחות המוצאים להורג.
מאשה ויצמן, התשיעית מילדי משפחת ויצמן, למדה רפואה בציריך. היא נסעה לשווייץ בשנת 1908 יחד עם אחותה חנה ("אנושקה"), שלמדה כימיה. כשחזרו לרוסיה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נקראה מאשה לשרת כרופאה בחזית. שם פגשה את ואסילי סביצקי, אז קצין פרשים. לאחר המהפכה הם התחתנו ועברו לגור במוסקבה.
מאשה ואנושקה ביקרו בארץ בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, אך חזרו לרוסיה. רק בשנת 1933 עברה אנושקה לארץ-ישראל, והחלה לעבוד במכון המחקר על-שם דניאל זיו. מאשה ובעלה נשארו ברוסיה. בסוף שנות ה-40, בגל הגובר של רדיפות ומאסרים בברית-המועצות, נאסר ואסילי ונשלח לסיביר. בפברואר 1953 נאסרה גם מאשה. אחת ההאשמות: חודשים ספורים לפני כן, עם מותו של אחיה, נשיא מדינת ישראל, היא נצפתה עומדת ובוכה מול שגרירות ישראל במוסקבה, שדגליה הורדו לאות אבל לחצי התורן.
היא גונתה כ"לאומנית בורגנית", הואשמה בכך שעסקה בתעמולה ציונית, העלילה עלילות שווא על השלטון הסובייטי, זממה לעזוב את ברית-המועצות, והאזינה לתחנות רדיו עוינות, ובהן "קול ישראל". היא נידונה לחמש שנות מאסר ב"גולאג". זמן קצר לאחר מכן מת סטלין, והיא שוחררה.
יותר משנה לאחר מכן הגיעה למוסקבה ורה ויצמן, אלמנתו של חיים. מאשה הגישה בקשה להגר לישראל, ובהתערבותה של ורה קיבלו ואסילי ומאשה היתר עלייה.
נכדו של שמואל ויצמן, ד"ר אזארי גמבורצב, זוכר היטב את הפרידה ממאשה, אחות סבו, למרות שעברו מאז יותר מ-50 שנה. דירתם הייתה קפואה מקור וריקה לגמרי מלבד הפסנתר, לידו ישבה חברתה של מאשה, לבושה במעיל פרווה, וניגנה מיצירות שופן.
ב-11 בפברואר 1956 הגיעו מאשה ובעלה לנמל חיפה. על סיפון האונייה פגש אותם אחיינה, עזר ויצמן (בן אחיה הקטן יחיאל), אז מפקד בכיר בחיל האוויר. על הרציף חיכו בני משפחה נוספים, ובהם אנושקה ויצמן. הם התגוררו בביתה של אנושקה בנווה מץ בקמפוס המכון. מאשה החלה לעבוד כרופאה בקופת חולים, ונודעה כבעלת חוש הומור אופייני. היא המשיכה לגור במכון גם לאחר מות אנושקה בשנת 1963. כעבור 11 שנים נוספות, בשנת 1974, הלכה ד"ר מאשה ויצמן לעולמה. בשנת 1989 – 15 שנים לאחר מותה - ניקתה אותה ברית המועצות בכל אשמה, בצו של הסובייט העליון.
תודה לגזנך ויצמן, וכן למיכל ברנר, ראומה ויצמן, ד"ר אזארי גמבורצ'ב ופרופ' יגאל תלמי