כתבים מִני בזל העיר
מספרים, זה היום השלישי,
על מין סוד משונה ומסעיר,
הנקרא אצלם קסם אישי.
וכותב האחד: זה מוזר!
התנגדו לו רובם-ככולם
ופתאום לדוכן הוא חזר
ונאם – ונכבש האולם.
נאומו היה טוב. ועזות
נוסחותיו, וקולו חרישי.
מה יכלו הצירים לעשות?
יש לו, יש לו מין קסם אישי...
וכותב השני: זה נורא!
מה היה נאומו? אל תשאל.
קצת חידוד פינקסאי, כמסוֹרה,
וקצת פתוס ודרוּש ומשל.
אך עם רוב יריביו (אין זה סוד)
בו רותקתי. הרכנתי ראשי.
יהודים, מה אפשר לעשות?
יש לו, יש לו מין קסם אישי...
וכותב השלישי: זה איום!
איך בתוך נאומו הנמלץ
הקונגרס (הנלחם בו) פתאום
בתשואות על רגליים קפץ!
וידעו הצירים, המאות,
שנואם לפניהם איש-וישי...
אבל מה הם יכלו לעשות?
יש לו, יש לו מין קסם אישי...
כך כותבים פרשנינו, וכך
מעורר הקונגרס כיסופים
כסיאנס מעניין ומוצלח
של היפנוזה ושאר כישופים.
וציריו, הצופים לבאות,
מוּצנים לקורא החופשי
כקהל של בולעי הרצאות
בלוויית פנס קסם-אישי...
יתכן, עד מאוד יתכן
שהקסם חלקו לא קטון.
יתכן שלא שקר החן
ולא הבל הדמות והטון.
יתכן שלא שקר החן
ולא הבל הרעד-בקול...
אך נוסיף נא שאף-על-פי-חן
יש לחשוב שעוד אין זה הכל.
כן, נדמה שעוד אין זה הסבר
החושף את הסוד הנסתר
של משקל הדברים שדיבר
הנואם שעליו מדובר.
כי היה בם, לפי המורגש,
גם קצת תוכן, ריבון העולם,
ומקצת אמונה של ממש,
שדיברה אל יושבי האולם...
אפשר קרב לעורר על דבריו
ונגדם כלי ביקורת לחמוש,
אבל כל העושה זאת חייב
קודם כל
בם לנהוג כובד ראש.
ובאותם הסברים של לוי
על זיקנה כגורם-הראשי
ועל קסם אישי, - אהובי,
יש יותר מדי קסם אישי.
(פורסם בטור השביעי)