שאלות אישיות עם הדס סופר

 

אפשר לתאר את תחום המחקר שלי כפיתוח המצלמה המהירה בעולם: טכנולוגיית צילום באמצעות מערכות לייזר, אשר "יורות" הבזקי אור קצרצרים באורך מיליארדית מיליארדית השנייה, ומצליחות לתעד את תופעת הטבע המהירה בעולם - תנועת אלקטרונים באטום. בעזרת שיטה שפיתחנו בתחום זה הצלחנו למדוד את חלון הזמן הקצר בו אלקטרונים בורחים מהאטום, בתהליך קוונטי הקרוי מינהור.

 

 

מגיל צעיר התעניינתי במדעים ובמתמטיקה, וספרי מדע פופולרי כמו "כאוס" ו"קיצור תולדות הזמן" הלהיבו אותי מאוד וגרמו לי להתעניין בפיסיקה. למעשה, מאוד שועשעתי באחרונה כשדיפדפתי בספר המחזור שלי מהתיכון, וראיתי שכתבו עלי שכשאגדל אעשה דוקטורט במכון ויצמן... בתקופת הצבא עסקתי בתחום שאמנם אינו קשור לפיסיקה, אך היה בעל אופי מחקרי, ואיפשר לי להכיר את האתגר וההתרגשות במחקר. זו הייתה תקופה חיובית מאוד עבורי, והיא שנתנה לי את הדחיפה האחרונה ללכת ללמוד פיסיקה אחרי השירות הצבאי.

 

 

אין לי דמות מופת; אני לא כל כך מתחברת לנושא. יש הרבה אנשים ונשים שמעוררים בי השראה, או שאני רוצה ללמוד מהם, וכדומה, אבל אין דמות אחת שאני שואפת להיות כמוה – הרעיון הזה נראה לי כמו מתכון לאומללות.

 

 

ההתייחסות משתנה כל הזמן. האימהוּת ללא ספק מוסיפה אתגרים חדשים, והחודשים הראשונים אחרי החזרה מחופשת הלידה היו קשים לי במיוחד. עכשיו, כשבתי בת שנה וחצי, אני חושבת שכבר חזרתי למסלול. אמנם, אני ובעלי עובדים פחות שעות ממה שעבדנו לפני הלידה, אבל שנינו עדיין מצליחים להתקדם במידה שמספקת אותנו. הגמישות שיש באקדמיה מאוד מקלה על ההתנהלות שלי, וזה עוזר שיש בסביבה הרבה סטודנטים ומרצים שהם הורים לילדים. המנחה שלי, שהיא גם אמא, הייתה (ועדיין) תומכת מאוד בכל השלבים, והעובדה שיש לי דוגמה (מאוד מצליחה) מול העיניים עוזרת לי להאמין שאפשר להצליח באקדמיה במקביל לניהול חיי משפחה.

 

 

אני שואפת להקים מעבדה באחת האוניברסיטאות בארץ. בימים אלה אני מנסה להחליט לאן לנסוע למחקר בתר-דוקטוריאלי, וזה שלב מפחיד, אבל גם מאוד מרגש. אני מקווה שאכן אמצא כיוון מחקר מעניין שאוכל להמשיך איתו הלאה.