אתה נמצא כאן

29.05.2014
דגנית ברסט, מאטלס פיזי, מדיני וכלכלי
 
 
באחת הסצינות היותר זכורות ב"המלך ואני" (1956, במאי וולטר לאנג), בשיעור הראשון שבו אנה לאונאוונס (דבורה קר) מלמדת את ילדיו הרבים של מונגקוט, מלך סיאם (יול ברינר), היא מראה להם את מקומה של סיאם על מפת העולם. ילדיו הרבים של המלך מוחים במקהלה בקול גדול. סיאם (תאילנד) היא הרי ארץ רבת הוד ורחבת ידיים. לא "חצי סיכה על מפת העולם", כפי שמאיר גולדברג תיאר ארץ אחרת, כמה עשרות שנים לאחר שהופק הסרט הזה ("ארץ קטנה עם שפם").
 
עדי קמחי, תחנה סופית
 
אי-אפשר שלא להיזכר בסצינה הזאת למראה סדרות עבודות האטלס של דגנית ברסט. ארץ-ישראל מצולמת מתוך מפות בקני-מידה שונים, מתוך האטלס הפיסי, המדיני והכלכלי של ד"ר משה ברוור. התצלומים מוגדלים לאותו גודל, כך שבתצלום שמקורו במפת ארץ-ישראל (1:250,000) נראית הארץ ברורה למדי, ואילו בזה שהוגדל מתוך מפה כלכלית של העולם (1:200,000,000), היא נראית כקבוצה של כתמים חסרי משמעות (הסדרה כוללת ששה תצלומי שחור-לבן ממפות בקנה-מידה גדל והולך, אותם צבעה האמנית בצבעי מים). ההתפרקות של צבע הדפוס ואיבוד המשמעות הצורנית מובילים לתובנה מפכחת באשר למקום היחסי, האמיתי, של "הארץ" בהקשר העולמי. טיפול דומה מעניקה ברסט (בעבודה המוצגת בתערוכה זו - באמצעות סורק) לים המלח. הנושא שונה, אבל המסר אחד: דע את ממדיך הנכונים, את ההקשר שבו אתה נמצא – ונהג בצניעות המתבקשת.
 
מפות, במקרים רבים, יכולות לסייע לנו להבין את מקומנו (ולא בהכרח למצוא את דרכנו). משפט המפתח, שמלווה כמעט כל מפה, הוא "אתה נמצא כאן". גם אם מדובר במפה שמתארת מסלולים של מוות בתאים חיים, כמו זו שמציגה פרופ' עדי קמחי, מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע. המפה הזאת מתארת אפשרויות פעולה של רוב תאי גופנו – ולפיכך ה"אתה נמצא כאן" אומר לנו, במקרה זה, שאנו מצויים מכל עבריה של מפת המוות, המוטמעת עמוק בתוכנו. כך, המפה הזאת אולי אינה יכולה לעזור לנו למצוא את דרכנו, היא אינה יודעת לומר לנו מנין באנו - אבל היא נותנת לנו מושג טוב למדי באשר לשאלה לאן אנחנו הולכים.
 
 
מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, 1974-75
סוד קסמן של מפות נובע לא במעט מהיותן מעט שמכיל את המרובה; מעין הפשטה (לעתים קיצונית), שמעידה יותר מכל על יכולתו האינטלקטואלית של יוצרה להבדיל בין עיקר לטפל, לנפות את "המיותר", ולהשאיר מבנה שלדי ש"מדבר בקיצור ולעניין", ומבהיר לנו "איפה אנחנו נמצאים". מדובר, אם כן, בסוג של מטאפורה שמדמה מציאות ואינה מתיימרת להקיף את המציאות, מעין מודל שמאפשר לנו להתמודד עם "הדבר האמיתי" שהוא גדול מדי, מורכב מדי, קטן מדי, רחוק מדי או נסתר מעצם טבע בריאתו. לפיכך, "דגם ישראלי" של מיכאל דרוקס, שרטוט קווי המיתאר של ארץ ישראל על מפת גזרות של כתב-העת לעיצוב אופנה "בורדה", הוא מעין מודל על גבי מודל. הקישור המיידי של מפת הגזרות למספריים מתכתב, מעל שניים-שלושה עשורי שנים, עם האשה שחורטת-שורטת בסכין את קווי הגבול של ארץ-ישראל על גבו של תינוק (אורלי קסטל-בלום, "דולי סיטי", 1992).
 
"מפה, מפה שעל הקיר – מיפוי באמנות ובמדע", באצירת יבשם עזגד, בנויה כמעין מסע של "זום-אאוט" מתמשך (במגבלות הצבה מסוימות), ממפות של תהליכים תוך-תאיים, דרך מפות של גוף, נפש, עיר, ארץ, יבשת, עולם – ועד למפת היקום.
 
העובדה שמדענים ואמנים מציגים את יצירותיהם ותובנותיהם בתערוכה, אלה לצד אלה (כשמטבע הדברים המדענים מתמקדים בשני קצות המסלול, ועבודות
האמנות ממוקמות בעיקר במרכזו), עשויה להציע בסיס נתונים רחב, רב-רובדי, שעיבוד נכון שלו עשוי להוביל אותנו לשלב שבו קול כלשהו יאמר לנו "הגעתם אל היעד – חשבו מסלול מחדש".
 
כמה אנשים סייעו רבות באצירת התערוכה הזאת. בראש ובראשונה פרופ' קאתי בורנר מאוניברסיטת אינדיאנה, ארצות-הברית, וכן ד"ר גליה בר אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין- חרוד; טלי תמיר, ואביטל גבע. תודה מיוחדת גם לאוצרי תערוכות מיפוי שהתקיימו באחרונה בישראל: ד"ר דרור ק. לוי, ד"ר יעל אילת ון-אסן וד"ר סייפן בורג'יני, אוצרי "הקרטוגרפיה של הבלתי נראה" בגלריה האקדמית של המכון הטכנולוגי חולון; ושמעון לב, אוצר "למצוא את הצפון" בגלריה P8.
 
 
התערוכה מוצגת בבניין למחקר ביורפואי על-שם ארתור ורושל בלפר
 

שתף