בעקבות הסקרנות

ד"ר ברטה סטרולוביץ עברה כברת דרך לפני שהתמנתה לתפקידה הנוכחי – מנהלת המרכז הישראלי הלאומי לרפואה מותאמת אישית על-שם ננסי וסטיבן גרנד. "תוך כדי לימודי לתואר ראשון בגנטיקה של האדם, באוניברסיטת יאסי שברומניה", היא אומרת, "שמעתי על מכון ויצמן למדע, והבנתי שמדובר בארגון בעל שם עולמי. עקבתי אחר הפרסומים המדעיים שיצאו מהמכון, וחלמתי שיום אחד אוכל לבוא וללמוד בו. ממש בתחילת לימודי התחלתי להתעניין באיתות ביוכימי שהתָאים מקבלים באמצעות קולטנים המוצגים על קרומיהם, ואז גם שמעתי על המחקרים החלוציים שביצעו המדענים במחלקה לחקר הורמונים במכון, בניהולו של פרופ' יוחנן לינדנר. שוחחתי עם כמה מהחוקרים במחלקה – פרופ' אוריאל צור, פרופ' יורם סלומון, פרופ' אלכס צפריר, פרופ' יצחק קוך ואחרים, והחלטתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות". פרופ' צור קיבל אותה כתלמידת מחקר בקבוצתו, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

 

זה היה בשנת 1976, אז עבדו מדעני המחלקה על בקרה של הורמוני רבייה נקביים בשחלה ובבלוטת יותרת המוח, ותקפו את הנושא מכיוונים שונים. כך, כשכל המחקרים הללו חוברו יחד, נוצרה תמונה שלמה וחדשנית. ד"ר סטרולוביץ עבדה בהנחייתו של פרופ' צור ובשיתוף עם מעבדתו של פרופ' צפרירי, וחקרה את פעולתם של הורמוני בלוטת יותרת המוח ברמה מיקרוסקופית. תוצאות המחקר שביצעו המדענים בבעלי-חיים הובילו היישר ליישומים חשובים ונחוצים בתחום הקליני, כלומר, בטיפול בבני-אדם. "תמיד היו אנשים במעבדה – בבוקר, בערב, בלילה ובסופי שבוע. ההתרגשות בעקבות התגליות והתוצאות שהשגנו הייתה כל כך מוחשית, ואפשר לומר שאהבתי מאוד את העבודה שלי", היא אומרת.

 

 

"אני חושבת שתמיד רציתי להיות מדענית", אומרת ד"ר סטרולוביץ. "תמיד התעניינתי בתהליכים שגורמים למחלות להתפתח. אבל בניגוד לרופאים, העניין שלי תמיד התמקד ברמה המולקולרית של המחלה, ולאו דווקא בטיפול ישיר בחולה עצמו. העניין בתהליכים הללו החל כבר כשלמדתי בבית-ספר תיכון, גָבַר כשלמדתי לתואר ראשון, והתעצם עוד יותר בזמן לימודי המחקר שלי במכון ובמהלך לימודי הבתר-דוקטוריאליים – אז יכולתי לעסוק ישירות בנושאים שעניינו אותי, וברמה הגבוהה ביותר".