הסורקות

01.12.2014
 
 
מימין: גאולה יששכר, נצחונה אשקוטי, ענת שייבין, יפה ברקו, גילה עודי, הלן כץ, אנה ויסמן וטובה פריסמן
 
חנה גולדשיין עלתה לארץ, מליטא, בשנת 1971. היא הייתה אז בת 19, וחלמה לנצח על תזמורת. אבל כבת יחידה היא נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בחודשים הראשונים בארץ היא הרגישה בודדה מאוד, אך זמן קצר לאחר שהחלה בעבודתה פנתה אליה נצחונה אקשוטי, והודיעה לה שהיא מאמצת אותה כאחות.
 
אלה הן הסורקות – נשים שעבדו בסריקת תוצאות של ניסויים בפיסיקה של חלקיקים, אשר התבצעו במאיצי חלקיקים בארצות-הברית ובאירופה. משנות ה-60 של המאה הקודמת ועד 1980 עבדו הסורקות במרץ במכון ויצמן למדע. משימתן: לגלות ולבחון תוצאות של התנגשויות חלקיקים, ולזהות "אירועים" שבהם חשפו חלקיקים תת-אטומיים חדשים את סוד קיומם.
 
"כולנו התחלנו כרווקות צעירות", נזכרת הלן כץ, "וכשסיימנו לעבוד כסורקות, כולנו היינו נשואות עם ילדים". נצחונה אקשוטי מוסיפה: "העבודה לא הייתה מיועדת רק לנשים – היו גם גברים שהתקבלו לעבודה – אבל רק הנשים שרדו". עבור הסורקות, מכון ויצמן למדע היה לא רק שדה ציד מתיש, בו עבדו במשמרות בכל חלקי היממה, אלא מקום שבו חוו חוויות שמלוות אותן כל חייהן. זהו סיפורן של נשים אשר הפכו לאורך השנים לחברות טובות – חגגו ביחד ימי הולדת, חתונות ולידות – ועזרו אחת לשנייה בזמנים הקשים.
 
 סריקה, כמלאכה תומכת-מדע.
 
סריקה, כמלאכה תומכת-מדע, ליוותה את פיסיקת החלקיקים מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר במאיצי חלקיקים החלו להשתמש בכלי חדש: תא בועות. בתאים אלה התבצעו ניסויים, שצולמו בשלוש מצלמות וייצרו סרטונים תלת-ממדיים. גלילי פילם צילום ענקיים נשלחו למכון, שם בחנו אותם נשים אלה – תמונה אחר תמונה. פרופ' גדעון יקותיאלי מהמכון כתב בשנת 1963: "נוף המעבדה השתנה. נעלמו המיקרוסקופים ולוחות הצילום. במקומם הופיעו שולחנות הסריקה, המכשיר למדידת תמונות, גלילי סרטי הראינוע וכרטיסי ניקוב למחשב האלקטרוני".
 
הסריקה התבצעה בחדר חשוך. הסורקות בחנו את תצלומי הפילם על שולחנות מיוחדים, ובהמשך, על מסכים. שלושה ימי ניסוי בתא בועות יצרו בין 60,000 ל-100,000 תצלומים. ההספק הממוצע של הסורקות היה 200 תצלומים ביום. המשמעות הייתה – עבודה שנמשכה ימים רבים. הפעלת המערכת חייבה הרבה קואורדינציה, כיוון שהייתה כרוכה בשימוש בדוושות לרגליים ובידיות מיוחדות. בתוך פחות משנייה קבעה סורקת מיומנת האם מופיעים בתמונה חלקיקים ראויים לציון, או לא, ואז עברה לתמונה הבאה. גם כיום, בחלוף עשרות שנים, הסורקות עדיין שומעות את הרעשים שבקעו מהמכונה כאשר עברו מתצלום לתצלום.
 
 
עבודת הסורקת
 
בסריקות שהתבצעו במכון הבחינו הסורקות בחלקיקים כמו פיונים, קאונים, ועוד. כל זה קרה בתקופה שבה התחיל פרופ' אורי קרשון, מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה, את הקריירה המדעית שלו. "ללא עבודתן של הסורקות", אומר פרופ' קרשון, "לא הייתי מסוגל להשלים את עבודת הדוקטורט שלי".
 
בהמשך שנות ה-70 החלו המחשבים להחליף בני-אדם בעבודות כמו סריקה. במקום תאי בועות וגלילים של סרטי צילום הופיעו מערכות מתקדמות, אשר החלו להקליט את התנגשויות החלקיקים ישירות למחשב. כשחדר הסריקה נסגר, בסופו של דבר, ב-1980, עמדו הסורקות בפני הזדמנויות חדשות: מאיץ ה-LEP בסר"ן (שכבר אינו בשימוש) בדיוק נבנה באותם הימים, ומכון ויצמן למדע היה שותף פעיל בתכנון ובבנייה של אחד הגלאים שניתחו את תוצאות ההתנגשות. צוות הסורקות שולב בפרויקט – חנה גולדשטיין וענת שייבין היו הראשונות, ואחריהן הצטרפו כמה מן האחרות. "התחלתי כסורקת, אבל הפכתי לרתכית ו'מהנדסת'", אומרת גאולה יששכר בגאווה.
 
סורקות אחרות עברו ליחידות אחרות במכון, ורבות מהן התמנו למשרות מינהלתיות. כעת רובן כבר בגמלאות, אבל הן עדיין רואות במכון את ביתן השני. כשהן נזכרות בתקופה הארוכה שעשו בחדר הסריקה הן גאות בתרומתן לקידום המדע, ובו בזמן עדיין מפעמת בהן תחושה של שייכות למקום, ובעיקר לחברותיהן, איתן עשו תקופת חיים ארוכה ומשמעותית.
 
 
 
 
 
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם