חומרים מרוכבים, מציאות רבודה

ד"ר אלה אמיתי סדובסקי, בוגרת מכון ויצמן למדע בכימיה וחקר חומרים, משתמשת, בעבודתה כאמנית, בעקרונות הבנייה של חומרים מרוכבים. בשלב הראשון היא יוצרת את הרקע, את התבנית העשויה קרעי נייר, בד, ומשיכות צבע. אל תוך התבנית הזאת היא יוצקת את התוכן, את "הסיפור". התוצאה עשויה להיתפס במבט ראשון כמעין סדרת מצבים כמעט טריוויאליים: רגעים אקראיים מוקפאים שיכולים להתחולל בחייו של כל אדם רגיל. שום דבר שראוי לכתוב עליו הביתה. אלא שלמעשה, מדובר במערכת רב-זמנית, מעין סרט אינטרנטי שרק מחכה שילחצו על החץ במרכזו, ויוציאו אותו לדרך שסופה מי ישורנו.

 

בעצם, אמיתי סדובסקי מציעה לצופה, "המשתמש", מעין אופציה למציאות רבודה, המתנודדת בין חלום לסיוט, בין פשטות למורכבות, בין אתמול למחר, ובין תובנה לתהייה. מדובר במעין רכבת הרים של גילויים, תובנות מפתיעות ומסרים "דחופים" המתדפקים ברעש גדול על שערי האמיגדלה, אותו חלק במוח האחראי, בין היתר, על ויסות רגשי. בהצהרת כוונות שניסחה בעבר ביטאה זאת אמיתי סדובסקי כך: "הרחם הוא עיר. העיר היא ים. בים יש עץ. העץ הוא מסוק. המסוק הוא דג. החלון הוא ציור. הרצפה היא שלולית, והתקרה שמלת סיקסטיז". האמת? אפשר להמשיך בטלטלה הזאת עוד לא מעט, אלא שנדמה שהעיקרון כבר ברור.

 

המצבים הקפואים של אמיתי סדובסקי, רגע לפני שהם יוצאים למסעם, מציפים אל חדרי הזיכרון את שירו של דוד אבידן:

 

ומכאן, במשך ארבעת הבתים הבאים, כמו שאומרים, הכל מסתבך והולך. זו בדיוק התחושה המתפתחת כשמתעמקים בעבודותיה של אמיתי סדובסקי. מכאן, המצב יכול רק להידרדר. לכאורה, אפשר לנסות לשמר את המצב הקפוא. אלא שכדברי אבידן, מחר יום חדש, אנשים משתנים.