תורת שדות

01.03.2015
 
אסי דיין ואיריס יוטבת על כרזת הסרט "הוא הלך בשדות". במאי: יוסף מילוא, 1967 באדיבות "יונייטד קינג" - משה ולאון אדרי
 
 
מעשי האמנות של ידיד רובין, זויה צ'רקסקי, גל וינשטיין, נחמה הנדל, יוסף מילוא, חנה מרון, אסי דיין, איריס יוטבת, משה שמיר, פטר וינר ואמנים נוספים, משולבים בתערוכה "תורת שדות", שאצר יבשם עזגד, המוצגת עכשיו בבנייני הפיסיקה במכון.
 
בעומק, השאיפה ליֶדע מאחדת את בני-האדם. פילוסופים, תיאולוגים, אמנים ומדענים, כולם רוצים להבין מה הם, באמת, חוקי המשחק שלפיהם נוהג "העולם", כיצד הוא יגיב למעשה כזה או אחר. בדרך להבנת העולם "שלנו", הפיסיקאים בוחנים "עולמות" רבים ושונים. כמה מהם תיאורטיים לחלוטין, אבל כולם יכולים ללמד אותנו משהו על העולם האמיתי שאנו חיים בו. סוג אחד של מערכות כאלה, קרוי "תורות שדות".
 
 ידיד רובין, 2009, ללא כותרת (1). שמן על נייר, 50/65 ס"מ
 
מושג ה"שדה" מציין גם שורש אחר של הקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום: השדה החקלאי, זה שמעניק לנו לחם ומזונות אחרים, זה שמאפשר לנו לתכנן את העתיד, זה שהעביר את האדם מחֶבְרַת הלַקָּטים הקדומה לחברה חקלאית מתפתחת, אשר צוברת יֶדע, עוצמה ונכסים אחרים; זה, שלמעשה, אחראי לכך שכוכב-הלכת שלנו מצליח לכלכל (גם אם באופן לא שוויוני) יותר משבעה מיליארד בני-אדם (אשר מתרבים והולכים מיום ליום).
 
המופע החקלאי של מושג ה"שדה" עומד במרכזה של התערוכה "תורת שדות", המוצגת בימים אלה בשני בניינים של הפקולטה לפיסיקה במכון ויצמן למדע, מקום שבו הפיסיקאים מתמודדים עם תורות שדות אשר משמשות מודלים להבנת היקום.
 
אדם ברוך תיאר פעם את יעקב מישורי כ"גיבור הישראלי שלא הלך בשדות". ידיד רובין – שבתערוכה זו מוצגים שלושה מציוריו (שמן על נייר), שזו להם הצגה ראשונה – הלך בשדות. הוא הלך לבד, הלך נגד הזרם, נגד הגשם האלכסוני המצליף בעיניים, נגד ענפי עצים הנחבטים בפָּנים, נגד הישראליוּת שעשתה סיבוב פרסה מהשדה אל העיר, מהעבודה אל העיסקה, מהטבע אל החללים ממוזגי-האוויר. ידיד רובין הלך בשדות וניסה, בציוריו, לחשוף את שורשי מחזור החיים שלהם: חריש, נביטה, צמיחה, קטיף. השדה, לפי רובין, הוא העולם שאת"ספר ההפעלה" שלו הוא מנסה לפענח בציוריו.
 
 
 
זויה צ'רקסקי, חיפושית קולורדו, 2014. שמן על פשתן, 170/120 ס"מ
 
מחזור החיים בשדה עולה גם בעבודותיו של פטר וינר, שמצייר בשדה עצמו - חורש, זורע זרעים שונים, בזמנים שונים, ויוצר דימויים שאפשר להבחין בהם רק מנקודת תצפית גבוהה ומרוחקת דיה. בסוף העונה קוצרים או קוטפים את היבול, ומכינים את השדה-הבד ליצירה-עונה חדשה. צילומים במרווחי זמן חושפים "דפוס התנהגות" של השדה לאורך זמן. סרט קולנוע דחוס לשלושה "פריימים" בודדים. שקיעה וזריחה באותה הנשימה, כפי שכתבה סיון שביט, ב"הצעד הבא".
 
עבודת השדה שוינר כמעט מְקַדֵּש, לובשת מבע אירוני במיצב "עמק יזרעאל – שואבים 2002" של גל וינשטיין. כאן השדה עשוי מפיסות של שטיחים, ותנוחת העבודה ה"חקלאית" של הפועלים מתגלה כהפעלת שואבי אבק. השדה, שבדרך כלל מהווה סמל למרחב פתוח, כלוא כאן בין קירות סגורים.

זויה צ'רקסקי, ב"חיפושית קולורדו", מתארת אשה כורעת בשדה ומנסה להציל את הצמחים הרכים מהמזיק שמאיים עליהם. ההתייחסות למזיק, שתושבים במדינות ברית וארשה ראו בו, לפני כמה עשורים, נשק ביולוגי שהמערב מפעיל נגדם, משמשת את צ'רקסקי כמעין סימן אזהרה מפני העתיד שתיאר ג'ון כריסטופר ב"בכלות העשב": עולם שבו נגיף לא ידוע מחסל את שדות צמחי המזון על פני כדור- הארץ. אירוע שנראה בתחילה חסר חשיבות, הוביל תוך זמן לא רב למחסור חריף במזון, והסתיים בקריסה מוחלטת של תרבות האדם. כריסטופר, בפשטות, מניח לגיבוריו להתחרות ולהילחם על חייהם, מלחמה אישית, בסיסית, על מזון, על מים, על נשק ועל מיסתור. תפוס כפי יכולתך. אין מדינות, אין משטרה, אין חוקי משחק. שום פחד אינו מקנן בלבבות, למעט פחדם של הרעב והמוות. החיים מתנהלים מארוחה לארוחה, מקרב לקרב. השדה, לפי כריסטופר וצ'רקסקי, הוא הקליפה הדקה והשבירה המאפשרת את קיומו של הסֵדֶר העולמי ומגינה עליו.

 
 
ומנגד, כפי שכתב פנחס שדה באחד מיומניו האחרונים, לפני מותו, הליכה בשדה פתוח ורענן מפיחה ביטחון בעתיד, שמחה של התמזגות עם הטבע, שייכות לדבר-מה גדול וחזק מאיתנו.
 
פטר וינר, 100 שנות התיישבות, ציור שדה, קיץ 2010. עמק חרוד (צלם: אסף סולומון)
 
 
הֲלִיכָה לְבַדִּי בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל בְּצָהֳרֵי שַׁבָּת, בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, בַּדֶּרֶךְ מִשָּׂרִיד לְאַלּוֹנִים
גל ויינשטיין, שואבים (עמק יזרעאל). 2002, הדפסת צבע
 
פנחס שדה
הֶעָתִיד הַלֹּא־יָדוּעַ הָיָה לְפָנַי,
שְׂדוֹת הַדָּגָן הִשְׂתָּרְעוּ לִימִינִי וְלִשְׂמֹאלִי.
הַצִּפֳּרִים צִיְּצוּ מִבֵּין הָעֵצִים.
אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל הַכֹּל.
הַבְּרִיּוֹת שֶׁבְּקִרְבָּן חָיִיתִי לֹא הֵבִינוּ אוֹתִי,
הַנַּעֲרָה צְהֻבַּת־הַשֵּׂעָר שֶׁאָהַבְתִּי הָיְתָה לֹא־מֻשֶּׂגֶת.
הַיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי רוֹשֵׁם מִלִּים אֵלֶּה וַאֲנִי בֶּן שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע,
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל הָיָה מֻשְׁלָם.
 
ההליכה בשדות, כמימוש של ההוויה הישראלית המתחדשת, של החיבור לקרקע המציאות, של האחיזה בזכות "להיות", הפכה משורה בודדת בשירו של נתן אלתרמן, "האם השלישית" ("הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כְָּאן. הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת"), לשמו של הרומן המיתולוגי של משה שמיר, "הוא הלך בשדות". האם העובדה שבנה של האם השנייה, ואורי של משה שמיר, הלכו בשדות אבל לא הגיעו למחוז חפצם, אמורה ללמד אותנו משהו? מדוע אין אנשים בשדותיו של ידיד רובין? האם גל וינשטיין יצליח לנער ולשאוב את האבק מהשדות המושגיים שלו? האם אסי דיין ואיריס יוטבת, הכלואים בקפסולת הזמן של תצלום מסרטו של יוסף מילוא, הבינו באמת לנפשם של אורי ומיקה – שהיו מבוגרים מהם בדור שלם?
 
לכל אלה עלינו לנסות למצוא תשובה בפרק הזמן הקצר כשאנו חולפים במכונית, עסוקים ומלאי חשיבות עצמית, בכביש המהיר, כששדות משתרעים לימיננו ולשמאלנו, כפי שתיאר זאת פנחס שדה, בדרכנו מאי-פה לאי-שם בארץ- ישראל.
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם