ביאליק של המוניות

01.06.2015

אילוסטרציה: מונית

פרופ' רועי עוזרי, מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן למדע,
זכה באחרונה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".
אנו מביאים כאן את הסיפור שזיכה אותו בפרס.

 

בעשור החמישי לחייו החל יהודה לכתוב שירים. "משורר נהיה לי זה", אמרה שרה. "פרנסה עוד לא למד להביא, אבל שירים כן. תכתוב שיר למנהל הבנק, אולי יאשר לך עוד אוברדראפט". היה עומד עם המונית בפינת בן-יהודה-מאפו, והמילים היו זורמות אל תוך ראשו. זוגות-זוגות, כמו לתיבה של נח. משעין את הדף על ההגה ושופך. צפירות הנהגים שמאחוריו התחרזו בהבהוב רמזור הצומת המקולקל. טיפות הגשם תופפו על חלונות הסקודה, נזלו מטה והתמצקו למשפטים ארוכים ורכים. ג'ינג'י עם מעיל ספוג במים חבט בחלון המונית - "פנוי?". יהודה אפילו לא הרים את ראשו. "פנוי?". הגשם חבט בג'ינג'י ללא רחם, מבריק את מצחו ומצית את עיניו. "מה יש לאמא שלך, יא מניאק", דפק הג'ינג'י בגג הסקודה והלך.

"את תראי", היה אומר לשרה, "עוד ישירו את השירים האלו בקיסריה". "בטח קיסריה", הייתה עונה לו. "קודם היית חולם רק בלילה, עכשיו אתה חולם גם ביום". "לפחות היית קוראת אותם". אבל היא סירבה, והדפים היו נערמים בתוך המונית. בהתחלה עוד היה מעביר לבגאז', שיהיה לנוסעים מקום. אחר כך כבר לא טרח, ממילא לא היה לו זמן להסיע אף אחד. אחרי שבוע הבין מושיקו מהפיצוצייה שהמונית שמגיעה כל בוקר בשבע וחצי וחונה כל היום אחרי התחנה של האוטובוס, זה קבוע. בהתחלה התעצבן שהיא חוסמת חנייה ללקוחות, אבל אחרי יומיים נרגע. לא באופי שלו להתרגז. ניסה להתיידד עם יהודה, והיה מביא לו קפה כל בוקר למונית. "למה שלא תצא ותכתוב את השירים בפיצוצייה על הדלפק שאנשים ממלאים טוטו?" - הציע. אבל יהודה סירב לצאת מהאוטו. חוץ מפעמיים-שלוש שהיה יוצא להשתין מאחורי הפיקוס שבחצר הבניין הסמוך, לא יצא. אמר שהמונית מביאה לו את המוזה. "מה אתה כותב? שירים על מונה?". "לא", אמר יהודה, "אבל אחרי עשרים שנה במונית המונה מחובר לי לנשמה". אחרי חודש החלו הקונים בפיצוצייה לשאול את מושיקו מה הקטע של המונית. "זה משורר זה", ענה, "הביאליק של המוניות".

בסקודה כבר לא היה מקום. שרה לא הרשתה לו להכניס את הדפים הביתה, ולזרוק לא היה לו לב. "אלה חתיכות מהלב שלי על הדפים", אמר למושיקו.

"למה שלא תמכור את השירים? כמה שווה חתיכה מהלב שלך?"

"מי ירצה לקנות?"

"בוא נשמע שיר", אמר מושיקו. "בשירים אני לא מבין, אבל באנשים כן. אני אגיד לך אם יקנו". יהודה הביט במושיקו מחלון הסקודה. "ומה אתה? בחינם? אני את הדם שלי שמתי בשירים האלה. אף אחד חוץ משרה לא מקבל שיר בחינם. והיא, אפילו בחינם לא רוצה".

"כמה אתה לוקח על שיר?"

יהודה הרהר. "כמו נסיעה מפה ליפו", ענה ושלף דף מהמושב האחורי. מושיקו לקח את הדף והחל לקרוא. המילים שטפו אל גופו, הסתחררו אל תוך ורידיו והמסו את ליבו. "הרגת אותי, יהודה", אמר ודמעות בעיניו. "אפילו עד חדרה הייתי משלם. בטח שיקנו. אבל בשביל שיקנו הם צריכים לשמוע קודם".

כתבו על דף ותלו בכניסה לפיצוצייה - "היום בארבע: הקראת שירים מהלב". בארבע התיישב יהודה מאחורי הדלפק עם עשרה דפים שהביא מהמונית, והביט בעיניים עצובות במקרר השתייה שמולו. "סתם יצאתי מהרכב", אמר למושיקו שעישן סיגריה ליד הקופה. מושיקו הביט בדממה החוצה אל הרחוב הרטוב.

בארבע ורבע נכנסו שלוש בנות לפיצוצייה. אחת גבוהה במעיל גשם צהוב ושיער רטוב, אחת תימנייה עם מטרייה וחצאית מיני, ועוד אחת. הגבוהה ביקשה ממושיקו סיגריות מנטול דקות וארוכות. מושיקו הושיט לה קופסה. "יש לנו הקראת שירים. רוצות לשמוע?". " אנחנו ממהרות", ענתה התימנייה. "תישארו לשיר אחד", אמר מושיקו, "אם תישארו, הסיגריות עלי". הגבוהה הרימה את המצית שהיה קשור בחוט למגשית של העודף והדליקה סיגריה. היא הסתכלה במבט בוחן על יהודה. "נו, לְמה אתה מחכה?", אמרה, "יאללה תתחיל עם השיר". יהודה הסתכל על מושיקו. "יאללה, יהודה", אמר מושיקו, "אתה רוצה להקריא או לא?". יהודה הביט בדף שהחזיק בידו ושוב בצהובה. עיניה ניקרו בו בקוצר רוח.

"חבל על הזמן, אני אשלם על הסיגריות".

"חכי רגע", אמר יהודה. הוא החזיר את עיניו לדף והחל מקריא. תחילה בהיסוס, ולאחר מכן במקצב קבוע, עבר בין השורות, ובעודו מקריא הביט וראה כיצד המילים פורחות מהדף ומתעופפות כמו פרפרים בחלל החדר, מסתחררות מעלה אל תקרת הפיצוצייה המוכתמת בעשן האוטובוסים של קו 5, ומשנגעו בתקרה התפוצצו ונשרו אל העומדים בחדר כמו גשם של דמעות ודבש. כשסיים הרים יהודה את עיניו. דממה השתררה בפיצוצייה. הגבוהה נשענה על מקרר השתייה והתייפחה בשקט, דמעות ואיפור זולגים על לחייה. סיגריית המנטול הארוכה ששמטה מידה בערה בלאט על הרצפה ליד רגלה. השלישית ישבה על הרצפה בפנים הלומות. אפילו מושיקו התיישב לרגע על הכיסא. רק התימנייה המשיכה לעמוד ליד הקופה כאילו כלום לא קרה. הגבוהה ניגבה את הדמעות בידה. "תקריא שוב", ביקשה. "כל שיר רק פעם אחת", ענה יהודה, "אבל אם את רוצה, את יכולה לקנות. זה יהיה השיר הפרטי שלך". "הדף המקורי", הוסיף מושיקו, "אין העתקים".

למחרת בארבע חזרו שלושתן לפיצוצייה והביאו שלושה חברים. "שמענו שהורסים פה את הבריאות עם שירים בלי מוסיקה", אמר אחד מהם שהחזיק לגבוהה את היד. "התערבתי איתה שלא יזיז לי", הוסיף. "תיכנסו", אמר מושיקו, והם נעמדו מסביב לדלפק. יהודה הסתכל בדפים, ריפרף, חשב ושלף דף. "על מה השיר?", שאלה הצהובה. "כל השירים על אותו הנושא", ענה יהודה והחל מקריא. עד חמש מכר יהודה שבעה שירים, ומושיקו שמונה בירות וחבילה מסטיק. למחרת היום כבר הגיעו שלושים אנשים, ומושיקו הוציא כסאות למדרכה. דני מהפיצרייה הוסיף כיסאות פלסטיק ומכר פיצה זיתים לכל מי שרצה לשבת. בסוף השבוע כבר נגמרו ליהודה כל השירים שהיו בסקודה. היה יושב מהבוקר, כותב עשרה שירים, ומוכר את כולם בערב. מדי ערב היו מתאספים אנשים מול הפיצוצייה, בהתחלה בישיבה, אחר כך בעמידה על המדרכה, עד שהתמלא הרחוב. "לא שומעים", היו צועקים ליהודה, ומושיקו סידר לו מיקרופון ורמקול. יהודה נעמד על גג הסקודה במכנסי טריינינג וחולצה עם כפתורים, והקריא את שיריו אל הרחוב. "יותר טוב שאני עומד בחוץ", אמר למושיקו, "ככה יש למילים יותר מקום לעוף".

"על מה אתה מדבר? לא הגיע הזמן שתחליף בגדים למשהו יותר מכובד?"

"ומה זה ישנה? השירים הם אותם שירים".

הטריינינג המרופט של יהודה אכן לא הפריע להמונים שנהרו מדי ערב לרחוב בן-יהודה פינת מאפו כדי לגמוע ממעיין השירה, ולהתבשם מטעמן המר-מתוק של מילותיו. השכנים ממול מכרו מקומות ישיבה במרפסות, כמו ביציע של האופרה, ויהודה מכר את השירים במכירה פומבית למרבה במחיר, נקוב ביעדי נסיעה.

כך נמשך לו החורף, יהודה היה מקריא את שיריו להמונים שהיו צובאים על מפתח הפיצוצייה של מושיקו, אשר גם בגשם וברוח היו מתחממים לאורה של מילתו הכתובה ודם ליבו. גם מפורסמים הגיעו, רצו שיעבור להופיע ב"צוותא", רצו טלוויזיה, אבל יהודה סירב. היה לו נעים בפינה שלו, עם ריח הים שהביאה הרוח שעלתה מרחוב הירקון.

ערב אחד הגיעה הזמרת המפורסמת שהייתה באירוויזיון, וביקשה שיכתוב לה שיר. נעמדה מולו זקופה וחזה מזדקר מול עיניו וכאילו מתריס ואומר: "בשבילי לא תכתוב?".

"אני יוצאת למסע הופעות בעולם וצריכה שיר חדש", אמרה, "משהו שיגע בנשמה של האנשים". יהודה חשב לרגע, פישפש בחבילת הדפים שבידו, ושלף דף מקומט. "זה בשבילך", אמר, "150 שקל – כמו מפה לנתב"ג".

עת הגיע האביב כבר היה יהודה אדם אמיד. היה סוגר אלפייה כל יום בלי הוצאות דלק, בלי החלפת צמיגים, בלי קבלות, נטו מהלב לכיס. לקח את הכסף וקנה לשרה מכונית חדשה. ב-מ-וו צהובה כמו בסרטים, עם כל התוספות, מערכות סטריאו וניווט וחימום בכיסאות. על הראי, במקום עץ עם ריח, תלה שרשרת זהב שקנה בחנות עדיים שהכיר בכיכר המדינה. כשעבד במונית היה מוריד שם גברות עשירות מדיפות ריח יקר ומרשרשות תכשיטים. עכשיו לקח מונית לשם בעצמו. נכנס עם הטריינינג הדהוי, ניגש היישר לארון התצוגה המבריק שניצב במרכז החנות, ובחן את השרשראות, התליונים והצמידים אשר היו סדורים בתלמים של זהב. המוכרת אפילו לא הרימה את עיניה כשסיננה "אפשר לעזור?". יהודה הוציא חבילת שטרות מהכיס, והצביע על שרשרת כבדה שניצבה במרכז התצוגה. "זאת", אמר, "זאת תתאים לצהוב של האוטו". שרה הסתכלה על המכונית החדשה בעיניים דומעות. "בשביל מה צריך?", אמרה, "קודם הלב שלך היה רק שלי, עכשיו אתה מוכר אותו בחתיכות למרבה במחיר".

עם התקרב הקיץ התארכו הימים והתקצרו הלילות, ועמם התקצרו גם שיריו של יהודה. מכיוון שכל השירים בעולם נכתבים על אותו הנושא, קיצר יהודה וביטא את אותו העניין עצמו בפחות מילים. וככל שקצרו כן הגדילו לדייק, להכאיב, ולהמתיק. היה כותב שירים בני בית אחד בלבד. עשרים מילים שחדרו, כמו כדור של צלף, ישר ללב וחוררו בו חור מדמם. לכשהגיע הערב היה יהודה מקריא כל שיר ברבע דקה אשר לאחריה היה הקהל הנאסף ממרר בבכי וצחוק. בתחילת יוני כבר הצליח יהודה לשורר שירים בני שורה בודדת. באותו הערב התעלפו ארבעה אנשים ופונו ל"איכילוב" באמבולנס שהגיע בצופרים מייללים.

"תרחם על האנשים, יהודה", אמר לו מושיקו, "עוד תהרוג פה מישהו בסוף".

"זה לא אני כותב את השירים", ענה לו יהודה וכאב בקולו. "מעצמם הם נכתבים".

"לפחות נזיז את ההקראות למאוחר בלילה שלא יבואו ילדים. ובלי קהל על המרפסות, שלא יקפוץ לנו אף אחד אל הרחוב".

בבוקרו של יום עשרים ואחד ביוני כתב יהודה שיר בן מילה אחת. מילה אחת עברית שעוטפת בתוכה כל כאב, כל שמחה, את מלוא הריקנות ואת אפסות העושר. כתב אותה, יצא מהמונית, והביא למושיקו בפיצוצייה את הדף.

"מה זאת אומרת שיר של מילה אחת?"

"אחת", אמר לו יהודה, "לא צריך יותר - זאת אומרת את הכל".

מושיקו התבונן ביהודה, ואז בדף המקופל שהחזיק בידו.

"אני מפחד לפתוח", אמר.

"אין לך מה לפחד", אמר יהודה, "הרי אתה כבר מכיר את המילה. אבל אם אתה רוצה, אתה יכול לחכות להקראה בלילה".

"אתה בטוח שכדאי שתקריא?"

הזיזו את ההקראה לאחת אחר חצות, שיבואו רק אלו שבלאו הכי נודדת השינה מעיניהם. רק המכורים לדבר. הודיעו ב"איכילוב" שישלחו אמבולנסים ושיכניסו את חדר המיון לכוננות. במהלך היום עשתה לה השמועה כנפיים. וכשהגיעה השעה, התאספו מאות אנשים מחוץ לפיצוצייה. עמדו על הכביש עד מעבר לרמזור. יהודה טיפס ועלה אל גג המונית, והביט דרומה אל ים האדם שהשתרע עד בוגרשוב, אל הפנים הניבטות אליו בציפייה, אל נהגי האמבולנסים שכמוהו נעמדו על גגות רכביהם, אל השוטרים שחסמו את התנועה על רחוב בן-יהודה. הוא עצם את עיניו ושאף קיץ ומלח אל נחיריו. לאחר שפקח את עיניו, קירב את המיקרופון אל פיו.

למחרת בבוקר ירד גשם, טיפות כבדות וספוגות ערפיח. יהודה הגיע שוב אל המונית. הוא הביט אל הרחוב, מכוניות מיהרו ונדחקו צפונה. נהגים חתכו נתיבים, צפצפו, וקיללו. דבר בהמולת הרחוב לא הסגיר את אשר התרחש כאן שעות מספר קודם לכן. בניגוד לגשמי קיץ, אשר בדרך כלל קלים הם וקצרים, היה זה גשם כבד מאוד. טיפות הגשם התנפצו בחוזקה על חלונות הסקודה, ושטפו אותה מזוהמת האבק שדבקה בה במהלך כל החודשים בהם לא זזה ממקומה. יהודה התבונן בגשם בשתיקה. מוקדמת הייתה השעה, ומושיקו טרם פתח את הפיצוצייה. הוא הניע את המונית. המנוע, שזה זמן רב לא נדרש לפעולה, השתעל, השתנק, ולאחר שפעמיים מיאן, נתרצה לבסוף והניע. יהודה לחץ על דוושת הגז והאזין לנהמת המנוע. לאחר שבא על סיפוקו, אותת והחל בנסיעה. הוא פנה שמאלה לעבר הים. בפינת הרחוב עמדה אישה והחזיקה את התיק שלה מעל לראשה כמנסה להתגונן מטיפות הגשם הניתכות בזעם. היא נופפה בידה במרץ כשראתה את המונית הפונה לעברה. יהודה עצר לידה. היא פתחה את הדלת ונכנסה בזריזות.

"איזה מזל שהגעת. כבר נרטבתי לגמרי".

"לאן?", שאל יהודה.

"לרכבת", ענתה.

יהודה אותת וסובב את ההגה שמאלה.

"מונה?", שאל לפני שהחל בנסיעה.

תגיות:

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם