רע לתפארת

יהושע גריפית מצייר יפה, יפה מכדי להיות מציאותי, טוב מכדי להיות אמת. ההגזמה הסרקסטית הזאת כל-כך חמקמקה, עד שלא אחת היא מסכלת את יכולתנו להבין את מה שהוא מנסה לומר לנו. במידה מסוימת אפשר לומר, שגריפית חוטא באחד החטאים הבלתי-נסלחים של התקשורת והאמנות המודרניות: הוא מעריך את צופיו, את קוראיו-מבקריו, הערכת יתר.

פדריקו פליני אמר, שכל אחד יודע כי הזמן משמעו מוות. גריפית, כבמאי של ציורים, מנסה לוודא שאכן כל אחד יודע, מבין ומפנים זאת. בדרכו להשיג מטרה זו, להעביר את המסר הזה, הוא מתעתע בנו. ציוריו מציפים אותנו בצבעים חזקים, בהירים: מטוסי וינטג' ממריאים אל-על, גברברים במגבעות, חתיכות מתחנחנות, מכוניות עזות-מבע. כך (אולי) היינו, אבל בינתיים, עכשיו, ההיפר-ריאליזם של גריפית אינו אלא נקודת פתיחה של הסיפור האמיתי, ה"היָֹה הָיָה", שאחריו תגיע האימה. המטוסים ייפלו מהשמיים, מִפְרשי הספינות ייקרעו, דודי הקיטור ישגרו אותן לעבר אסונות ודאיים, והברנשים והחתיכות הם אימומים גידמים. החיים הטובים – והחלומות שלנו על עתיד טוב יותר - הם, בעצם, רק זכרונות מקוטלגים. בלי הווה, בלי עתיד.

בטכניקה שאפשר לכנותה "העתק-הדבק" הוא מגבב – כפי שמתכנתים נוהגים לצרף "משפטים מוכנים" לקוד חדש - מרכיבים, דמויות, חפצים מיצירות של ציירים אשר ניצבים בצמתים משמעותיים בתולדות האמנות, ועורך אותם מחדש, בהקשרים חדשים, אשר קושרים עבר והווה בדרך שעשויה להצביע, על דרך האקסטרפולציה, על המשך העלילה של הסרט שאנו כולנו גיבוריו, מי טראגי יותר, ומי פחות.

ההערות של גריפית על תולדות האמנות, הדרכים שבהן הוא "שואל ומצטט" מרכיבים מיצירות ידועות ומוּכרות, כמו "מחשבות מיד שנייה", מעידות על חוסר-מושלמות מסוימת, על תהליך שאנו חוזים בו במהלכו, על מסע שטרם הגיע לתעודתו. ובינתיים, הן משמשות אותו לניסוח צרוף, ממוקד, חד ומדויק יותר של הלעג שהוא משפיע עלינו, על הדרך שבה אנו מנסים לבצר, בתמימותנו, את העתיד לבוא, לצבור נכסים לפנסיה, "להבטיח את העתיד". העתיד, לפי גריפית, נוכח איתנו כאן, בהווה. הוא מביט בשקט מעבר לכתפינו, וממתין בביטחון עצמי לרגע שייראה לו מתאים - אז יפסע פנימה. העתיד הוא רע לתפארת, הוא גיהנום, הוא הזדקנות, הוא אובדן, הוא מוות. וסיבת המוות, כפי שכבר גילה ג'ון לה קארה, היא הלידה.

אוצר: יבשם עזגד