על גלי ההיסטוריה

שתי יריות שירה גברילו פרינציפ ב-28 ביוני 1914, ביורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד וברעייתו, הציתו את מלחמת העולם הראשונה. היריות האלה היו גם יריות פתיחה למירוץ החימוש של אנגליה וגרמניה. שני ידידים, עמיתים למקצוע שחיו במדינות עוינות, סייעו למאמץ המלחמתי של ארצותיהם – חיים ויצמן סייע לאנגליה, וקרל נויברג – לגרמניה. ויצמן היה שקוע באותה עת, רובו ככולו, בהקמת מוסד מחקר בפלשתינה, לימים האוניברסיטה העברית, ובמחקר – חיפוש דרך לייצור גומי סינתטי, נושא שהיה אז בחזית המדע היישומי. את מחקריו ביצע במעבדתו באוניברסיטת מנצ'סטר, שם כיהן כמדען בכיר. במהלך מחקרו הוא פיתח תגובה לפירוק פחמימות מתירס, באמצעות חיידקים, שממנה התקבלו אציטון ובוטיל אלכוהול. כיוון שלא היה שימוש לממצא זה, רשויות האוניברסיטה סירבו לבקשתו של ויצמן לרשום עליו פטנט. ויצמן החל בעצמו ברישום פטנט על המצאתו.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה פסק יבוא טובין מגרמניה ומארצות מרכז אירופה לאנגליה ולמדינות אחרות. כך נוצר מחסור בסידן אצטטי, שהוא מקור עיקרי לייצור אציטון – המשמש ממס בתהליך ייצור הניטרוצלולוז אשר ממנו יוצר חומר הנפץ ההודף קורדיט. הקורדיט חימם את התותחים פחות מחומר אחר, ובכך איפשר תדירות ירי גבוהה יותר; ובעיקר, בעירתו לא יצרה עשן, ומנעה בזאת את חשיפת מיקום התותחים. ויצמן פנה לכימאי הראשי האחראי על ייצור ניטרוגליצרין בבית החרושת המלכותי לייצור אבק שריפה, וסיפר לו על האפשרות לייצר כמות גדולה של אציטון מתירס. הכימאי הראשי התרשם עמוקות מתוצאות הניסוי, והמצאתו של ויצמן נגאלה מתהום הנשייה. ההמצאה סווגה כסודית, וויצמן הפסיק את תהליך רישומה כפטנט.

ידידות בין המלחמות

באותה תקופה, כיהן נויברג, שלימים נודע כ"אבי הביוכימיה", כראש המחלקה לביוכימיה במכון קייזר וילהלם לטיפולים ניסיוניים בברלין. גם נויברג נרתם למאמץ המלחמתי של מולדתו: גם הוא פיתח תגובה לפירוק סוכרים באמצעות חיידקים (תסיסה), שתוצריה היו גליצרין ואצטאלדהיד. הגליצרין שימש להכנת חומר הנפץ טי-אן-ג'י.

הנה כי כן, שני חברים פיתחו – כל אחד בנפרד – שיטות לייצור חומרי נפץ, שתיהן באמצעות חיידקים, שתיהן הן הקרקע שעליה צמחה תעשיית הביוטכנולוגיה המודרנית, בשירותן של שתי מעצמות שנלחמו זו בזו. אך על אף שהוצבו משני צידי המתרס, מהקשרים המתועדים בין ויצמן לנויברג ניכר ששררו ביניהם אחווה, הערכה וידידות עמוקות. ויצמן נעזר רבות בנויברג בגיוס מדענים לאוניברסיטה העברית, וביניהם המליץ על ד"ר דוד ברגמן, שהיה ליד ימינו של ויצמן בהקמת מכון זיו. ויצמן אף חשב להתארח במעבדתו. נויברג הוזמן להיות מרצה אורח באוניברסיטה העברית ובמכון זיו.

צרות בפלשתינה

בתום המלחמה, כאות הוקרה, כידוע, ויצמן קיבל בתמורה לעזרתו למאמץ המלחמתי את הצהרת בלפור. נויברג קיבל תואר "לוחם" והתמנה למנהל מכון חדש לביוכימיה בברלין. בסוף אוגוסט 1939 יומיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולאחר התלבטויות ועיכובים אין סוף, עזב נויברג את גרמניה. הוא התכוון להגיע לפלשתינה ולקבל משרה באוניברסיטה העברית, שאותה הציע לו ויצמן. הוא הגיע לאמסטרדם, שם עבד במעבדתו של ידידו הביוכימאי, פרופ' קלוד פרומגוט, כדי לממן לעצמו כרטיס נסיעה לפלשתינה. אבל כשהגיע לפלשתינה, עלו קשיים בנוגע להעסקתו בירושלים. ויצמן הציע לו, בנוסף למשרה באוניברסיטה, משרה חלקית במכון זיו, בהיקף של יומיים-שלושה בשבוע, ובשכר של 300 לירות שטרלינג בשנה; הוטל עליו לפקח על המחקר הביוכימי והבקטריולוגי של המכון.

נויברג התחיל את עבודתו במכון ביולי 1940, אך כבר במארס 1941 נודע לוויצמן שנויברג עזב במפתיע לארצות-הברית – שם עסק בייעוץ לתעשייה והירצה באוניברסיטאות שונות, עד מותו בשנת 1956.

בסופו של דבר, על אף כוונותיהם הטובות, ויצמן ונויברג לא הצליחו להתגבר על זרמי ההיסטוריה שסחפו אותם בכיוונים מנוגדים, ומעולם לא הצליחו למצוא דרך לעבוד יחד.