מדעני המכון משתתפים בניסוי "קסנון 1 טון" במטרה לפתור את תעלומת החומר האפל

השיטה המקובלת לחישוב המאסה של חלקי יקום שונים, מבוססת על מדידת מהירותם של הגלקסיות, הכוכבים וענני הגז הכלולים בו, ועל מדידת המסלול שבו הם נעים. בשיטת השקילה, או החישוב הזאת, מתקבלות תוצאות שלפיהן כל הגלקסיות, הכוכבים והגז שאנו מבחינים בהם, אינם אלא חלק קטן מ"הסיפור האמיתי" של החומר ביקום. למשל, אם הגלקסיות היו מכילות רק את החומר שאנחנו רואים בהן, גרמי השמים השונים הכלולים בגלקסיות, היו צריכים להתרחק זה מזה ו"לפרק את השותפות". בעבר סברו שההתרחשות הזאת נמנעת הודות לפעולתם של כוחות כבידה המופעלים על-ידי מרכיבי הגלקסיות – הכוכבים וענני הגז עצמם. כלומר, כוחות הכבידה שלהם עצמם מכריחים אותם להישאר יחד. אבל בינתיים התברר שהחומר שאנו רואים בגלקסיות, אין די בו כדי להפעיל כוחות כבידה חזקים כאלה. מדוע, אם כן, הגלקסיות אינן מתפרקות, ומדוע הכוכבים הכלולים בהן אינם מתפזרים לכל עבר ביקום?

 

היעדרן של תשובות לשאלות הללו, מאיימת על תפיסת היקום שלנו כולה. הפיסיקאים המבקשים לפתור את אי-ההתאמה הזאת שבין כמות החומר הנראה ביקום, לבין הסימנים לקיומו של חומר רב יותר (או כבד יותר), ביצעו בשני העשורים האחרונים מספר ניסויים במטרה לגלות את החומר האפל, הן באופן ישיר – באמצעות גלאים מיוחדים שנבנו והוצבו על כדור-הארץ – והן באופן עקיף, באמצעות תצפיות בתופעות שונות בחלל. עד כה, כל המאמצים האלה לא הוכתרו בהצלחה.