"במלה אחת: דמוקרטיה"

ברצוני להודות למכון ויצמן למדע על ההזמנה ועל ההכרה. זהו כבוד גדול לקבל תואר דוקטור לשם כבוד, ולהיות בישראל בתקופה הנוכחית מרגיש כמו חובה מוסרית.

קיומה של ישראל כמדינה יהודית הוא לא פחות מנס מודרני. אני נולדתי במדינה שבה המלה "יהודי" הייתה אות קלון שהוטבע בתעודת הזהות. אבי, שהיה יהודי, נאלץ לשאת אות זה ולגדול בעולם שלא הייתה בו מדינה יהודית.

אך למרות כל זאת, יש להודות שמדינה יהודית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק. אם ישראל הייתה רק מדינת הלאום של העם היהודי, אם היה זה רק מקום שבו מדוברת השפה העברית ונחגגת התרבות היהודית – לא היה זה מפעל בר-קיימא.

אנשים רבים מספור – מהמזרח הרחוק ועד המזרח התיכון – עזבו את ארץ מוצאם ובחרו בהגירה, כי הבינו שמוטב להם להיות חופשיים במקום בלתי מוכר מאשר להישאר בבית, במחיר של היעדר הזדמנויות ושלילת חירויות.

""בסופו של דבר, השנאה לישראל היא רק סמל לעוינות מרחיקת לכת הרבה יותר – שנאה לעצם הרעיון של דמוקרטיה ליברלית"

מיליונים התדפקו על שעריה של מדינת ישראל ב-75 השנים האחרונות כי זו מדינה יהודית, אך בחרו להישאר כי זו גם מדינה דמוקרטית. בעוד השכנים הלא-דמוקרטיים שלכם התקוטטו ולחמו בינם ובין עצמם, ישראל שרדה כנגד כל הסיכויים כי היא דמוקרטיה. היותה של ישראל חברה פתוחה היא החוזקה הגדולה ביותר שלה, והנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלה הוא הברית עם מדינות חופשיות אחרות.

במערכות יחסים, ערכים משותפים הם דבק חזק יותר מאשר אינטרסים בני-חלוף. כן, לישראלים יש ביקורות וחילוקי דעות לגבי מדיניות החוץ האמריקאית – גם לי יש את הביקורת שלי – אבל שאלו כל ארמני או סורי מה זה אומר להיות "בני ברית" של רוסיה או איראן, ומיד תבינו עד כמה חשוב שהידידה הטובה ביותר של ישראל היא דמוקרטיה.

האויבים של מדינת ישראל, של ארצות-הברית ושל שאר הדמוקרטיות מבינים זאת היטב. דמוקרטיה אינה רק חומת הגנה לזכויות הפרט, אלא גם מנוע לצמיחה ולשגשוג. גם הדיקטטורים מבינים זאת: אין ביכולתם להכריע את ישראל או ארצות-הברית בזירה הכלכלית, רק לפתוח במתקפות אכזריות, כפי שראינו בבוצ'ה באוקראינה ובבארי בישראל. שימו לב, שאותם הכטב"מים ששיגרה איראן לעבר ישראל בחודש שעבר, הועברו מאיראן לרוסיה כדי למרר את חייהם של האוקראינים בשנתיים האחרונות. אך על אף אכזריותם, הדיקטטורים אינם מסוגלים לערער על העליונות הצבאית של העולם החופשי, ולכן לא נותר להם אלא להתקיף את הרעיון הדמוקרטי.

בעוד ישראל, אוקראינה, טאיוואן ודמוקרטיות אחרות מצויות בחזית המאבק ונאלצות להתמודד פיזית עם מתקפות מצד משטרים דיקטטוריים, ישנה מלחמה נוספת המתחוללת במרחב הווירטואלי. בשדה הקרב הזה אמנם משגרים ציוצים ולא טילים, אך זוהי זירה לא פחות חשובה המובילה להשלכות בעולם האמיתי – כפי שראינו בארצות-הברית, ממדשאות הקמפוסים באוניברסיטאות ועד לגבעת הקפיטול.

התעמולה הלא-דמוקרטית של זמננו אינה מולידה בולשביזם, אלא אופורטוניזם וניהיליזם. איראן לא צריכה שנאמין בצדקת דרכה של המהפכה האסלאמית – עליה רק לשכנע אותנו לזנוח את ערכי המהפכה האמריקאית: ערכים המנחים לא רק את ארצות-הברית אלא מהווים אות ומופת לישראל ולמדינות רבות אחרות.

""לאמריקאים יש הזדמנות להחליף את ההנהגה שלהם פעם בארבע שנים. לאחרונה, הייתה לישראלים האפשרות לעשות זאת ארבע פעמים בשנה – אך נדמה כי בכל פעם התוצאה הייתה אותה תוצאה"

אין ספק – ישנם אנטישמים ותומכי חמאס בקרב המפגינים נגד ישראל; כרוסי, אעז לומר שלא ניתן לפסול את האפשרות שחלק מהם קיבלו, איך לומר, "עזרה מבחוץ". אך, בסופו של דבר, השנאה לישראל היא רק סמל לעוינות מרחיקת לכת הרבה יותר – שנאה לעצם הרעיון של דמוקרטיה ליברלית. הקיצונים מימין ומשמאל חשים כי המשחק מכור, וכשהם מתפרצים בקריאות "מוות לישראל", הקריאה הבאה שתבקע מגרונם תהיה לרוב "מוות לאמריקה".

כך הצליחו אויבי ישראל לצאת כשידם על העליונה. הם פונים לדור שב-2016 היו בני 10 או 11 ואומרים להם: ראו כמה ישראל וארצות-הברית דומות זו לזו; בגזענות, באי השוויון שלהן. היה לך יום רע בעבודה? אולי גם זאת אשמת ישראל. מה כבר אפשר לצפות מדמוקרטיה ליברלית? עדיף לא להשתתף בבחירות, להתנתק ולאפשר לבית לעלות בלהבות.

והאמת היא שארצות-הברית וישראל רחוקות מלהיות מושלמות. אין עוררין על כך שרבות מהבעיות הפוקדות אותנו הן יציר כפינו אנו. אבל הערכים הדמוקרטיים המשותפים לנו מספקים מסגרת לפתרון הבעיות הללו בדרכי שלום.

לאמריקאים יש הזדמנות להחליף את ההנהגה שלהם פעם בארבע שנים. לאחרונה, הייתה לישראלים האפשרות לעשות זאת ארבע פעמים בשנה – אך נדמה כי בכל פעם התוצאה הייתה אותה תוצאה.

""אם הסיסמה 'מהנהר לים' תתממש, אני מבטיח לכם שפלסטין לא תהיה חופשית – אלא תקום כדיקטטורה נוספת, אחת מיני רבות, הנתונה לגחמותיהם של בריונים אידאולוגיים"

הרוסים, לעומת זאת, יכלו לעשות זאת פעמיים לכל היותר במהלך חייהם. לפלסטינים בעזה הייתה אולי הזדמנות אחת כזאת, במקרה הטוב. לרוב האיראנים והסינים לא הייתה אפשרות כזאת מעולם. אין בידיהם מנגנון לדרוש דין וחשבון ממנהיגיהם, ואם הסיסמה "מהנהר לים" תתממש, אני מבטיח לכם שפלסטין לא תהיה חופשית – אלא תקום כדיקטטורה נוספת, אחת מיני רבות, הנתונה לגחמותיהם של בריונים אידאולוגיים.

אנו חופשיים לבקר את מנהיגינו ואת מדיניותם, אך עלינו להכיר בכך שהדמוקרטיה היא זאת שמאפשרת את עצם הדיון. אל לנו להתבייש לומר כי החלופה מצדו האחר של הגבול עם עזה, מעבר לחזית האוקראינית או בגדה השנייה של מצר טאיוואן – אינה מתירה מקום לקדמה.

זהו אינו דיון פילוסופי מופשט. אני נושא את הדברים האלה כמי שחווה את החלופה. היא אמיתית ומוחשית. משמעה מעקב, השפלה והטרדה. אולי איני צריך להזכיר זאת לכם – מי שהרדיפה הנאצית, הרדיפה מצד משטרים ערביים וכמובן, מצד ברית-המועצות, היא חלק מהדי-אן-אי שלהם –  אבל כנראה שאין ברירה אלא להציע תזכורת לשאר אומות העולם.

העובדה שהחוויה של חיים תחת דיקטטורה צרובה בתודעתנו ובבשרנו, הופכת את האחריות שלנו לגדולה עוד יותר: עלינו לוודא כי התוקפנות הדיקטטורית מובסת בשדה הקרב, להגן מפני התומכים והחקיינים מבית, ובה בעת לקדש את זכות הפרט להיות אחראי לגורלו, לבטא את דעתו ולדאוג שמנהיגיו אינם חומקים מאחריות.

במלה אחת: דמוקרטיה.