על זרעים ואבנים: מי היה הבנאי הקדום של קשת וילסון במנהרות הכותל?

מי בנה את קשת וילסון שבמנהרות הכותל המערבי? זה ודאי לא היה צ'רלס וילסון, מודד הקרקעות והקצין הבריטי שפעל בירושלים ובסביבותיה בסוף המאה ה-19 והיה הראשון שחקר את הקשת הקרויה על-שמו. עד לאחרונה נחלקה הקהילה הארכיאולוגית בין אלה שחשבו שהקשת – מבנה בולט בנוף הירושלמי במשך מאות שנים אשר שימש מאמינים בדרכם לבית המקדש השני – נבנתה סביב ראשית הספירה על-ידי הורדוס, בעוד אחרים סברו שמדובר במבנה מאוחר יותר – אולי אפילו 600 שנה לאחר הורדוס, בתקופה האסלאמית הקדומה.

פרופ' אליזבטה בוארטו וד"ר יוהנה רגב, מהיחידה לארכיאולוגיה מדעית במכון ויצמן למדע, הופקדו על פרויקט התיארוך המדעי של הקשת במסגרת חפירות ארכיאולוגיות במנהרות הכותל המערבי, שביצעה רשות העתיקות בהובלת ד"ר ג'ו עוזיאל, תהילה ליברמן וד"ר אבי סולומון; החפירות התנהלו ביוזמת הקרן למורשת הכותל המערבי כחלק מהפיתוח התיירותי של האתר.

פרופ' בוארטו וד"ר רגב הן מומחיות ל"מיקרו-ארכיאולוגיה" – שיטות המאפשרות לתארך במדויק ממצאים ארכיאולוגיים באמצעות ניתוח שרידים אורגניים, ולו הקטנים ביותר. "על-אף הניסיון שלנו בתחום, היינו צריכות לפתח אסטרטגיה ייחודית במקרה זה, שכוללת נוכחות בשטח החפירה באופן רציף", מסבירה פרופ' בוארטו. "מחקר ארכיאולוגי של מבנים עירוניים – ובייחוד התיארוך של מבנים אלה – מסובך בהרבה מתיארוך המתבצע בסביבות ארכיאולוגיות אחרות. הסיבה לכך היא שבמרכז עירוני המאוכלס ברציפות במשך יותר מ-2,000 שנה, המבנים מצויים בשימוש מאות בשנים, וחלקים מהם עשויים היו להיהרס ולהיבנות מחדש".

האסטרטגיה כללה, בין היתר, חיפוש אחר שרידי מלט ששימשו להדביק את אבני הקשת זו לזו. חומר זה נוצר בטמפרטורות גבוהות תוך הוספת אגרגטים אורגניים שמטרתם להקנות לו תכונות רצויות. אגרגטים אלה עשויים להיות, למשל, זרעים המשובצים במלט. אחד האתגרים שעמדו בפני החוקרות היה לקבוע אם שאריות הזרעים המפוחמים שמצאו הן אכן רכיב מקורי של הטיח – והאם הטיח הינו חלק מהבנייה המקורית או אולי נוסף במסגרת שיפוץ מאוחר. בנוסף הן תיארכו זרעים הנמצאים מתחת לאבני היסוד של המבנה, בהנחה שהם קדומים יותר ממועד הבנייה הראשוני. במעבדת D-REAMS במכון, פרופ' בוארטו וצוות המחקר ניתחו את הטיח ואת החומרים המפוחמים שהגיעו מאתר החפירות באמצעות מאיץ ספקטרומטריית מאסות במטרה לגלות את הרכבם ותכונותיהם ולקבוע את גילם.

הזרעים שנמצאו בין אבני הקשת הגדולות תוארכו לתקופה שלפני חורבן ירושלים, בשנת 70 לספירה – כלומר, לימי הנציבים הרומיים, אשר המפורסם שבהם הוא פונטיוס פילטוס.

אומר ד"ר עוזיאל מרשות העתיקות: "המיקרו-ארכיאולוגיה סיפקה הוכחה חותכת לתעלומה ארכיאולוגית רבת שנים – תעלומת תיארוך קשת וילסון. הקשת הייתה חלק מגשר עצום ממדים שהוביל מאמינים להר הבית ונבנה כחלק מבניית הכותל המערבי של מתחם הר הבית, לפני כ-2,000 שנה. במחקר המשותף, הצלחנו לקבוע שהקשת – שהחזיקה את אחת הדרכים הראשיות אשר הובילו לבית המקדש השני – נבנתה בשני שלבים; בשלב הראשון נבנה גשר בימיו של הורדוס, או מעט אחריו, ברוחב 7.5 מטרים. בשלב השני, כמה עשרות שנים לאחר מכן, הוכפל הגשר והוא עמד על 15 מטרים. גודלו ויציבותו של הגשר מעידים על החשיבות הגדולה של מתחם הר הבית בימי הבית השני, שבו התכנסו רבבות של אנשים כדי להשתתף בטקסים, בעיקר בשלושת הרגלים".

במקביל, תִארך צוות הארכיאולוגים פיסה נוספת מההיסטוריה של ירושלים – מבנה קטן, דמוי תיאטרון, שנבנה מתחת לקשת וילסון. תיארוך הפחמן הצביע על כך שבניית התיאטרון החלה, ככל הנראה, מעט לפני מועד משמעותי בתולדות העם היהודי – פרוץ מרד בר כוכבא, בשנת 132 לספירה – ולא לאחר מותו של הקיסר אדריאנוס. בסופו של דבר, קבוצת המחקר תִארכה 33 דוגמאות ארכיאולוגיות ממקומות רבים ושונים באתר החפירות, וכיסתה תקופה של יותר מ-1,000 שנות היסטוריה של ירושלים.

"ללא מיקרו-ארכיאולוגיה – אי-אפשר היה לפתור את חידת קשת וילסון", אומרת פרופ' בוארטו. "הראינו שהדיוק הרב של תוצאות המעבדה שלנו, גם כשמדובר בדגימות במשקל מיליגרמים בודדים, מאפשר להכריע בשאלות של תיארוך ברמת ודאות גבוהה. אנחנו מאמינות ששיטה זו יכולה לפתור חידות ארכיאולוגיות נוספות שעד כה לא חשבו שתיארוך פחמן יכול לתת להן מענה מדויק מספיק".

פרויקט התיארוך במיקרו-ארכיאולוגיה הוא חלק מפרויקט חלוצי רחב יותר של תיארוך פחמן 14 בירושלים, המבקש לתארך את שכבות החיים של ירושלים לאורך הדורות בשיטה מדעית מדויקת. הפרויקט, בהשתתפות פרופ' יובל גדות מאוניברסיטת תל-אביב וד"ר דורון בן-עמי מרשות העתיקות, הוא במימון הקרן הלאומית למדעים.

לקבלת מידע נוסף, תמונות ולתיאום ראיונות:
משרד הדובר - מכון ויצמן למדע
08-9343856 news@weizmann.ac.il