מוסיקת המקרה

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּסִיקָה
יודַֹעַת עָלֵינוּ כָּל מַה
שֶּׁיֵשּ לָנוּ לָדַעַת
עַל עַצְמֵנו.

("מוסיקה כל מה", אבות ישורון)

מוסיקה משפיעה עלינו בדרכים שקשה לתאר אותן במלים (אבל אולי קל יותר להביע בצלילים). ההבנה כי מנגינות משפיעות על בריאותנו היא עתיקת יומין – כבר במיתולוגיה היוונית, החזיק האל אפולו בתיק הרפואה והמוסיקה גם יחד (זאת, נוסף על תיק היופי הגברי). במהלך המאה ה-20, בעקבות ההצלחה של טיפולים במוסיקה, שניתנו לחיילים שחזרו ממלחמות העולם חבולי גוף ונפש, התגבשה דיסציפלינה טיפולית סדורה של טיפול במוסיקה. עם זאת, בדומה לטיפול באמנויות אחרות, רב עדיין הנסתר על הגלוי: אין אנו יודעים כיצד בדיוק משפיעה עלינו המוסיקה – ואיך אפשר להפוך את הטיפול במוסיקה למדויק ויעיל יותר. מדעני מכון ויצמן למדע ביקשו לסדוק מעט את מעטה המסתורין ולנסות לכמת באמצעות מודל ממוחשב התנהגויות יצירתיות-מוסיקליות.  

החיבור בין מודל מחשב לטיפול באמנות עשוי להפתיע רבים, אך עבור ד"ר בילי סנדק מדובר בשני נושאים הקרובים ללבה. ד"ר סנדק, מקבוצת המחקר של פרופ' דוד הראל במחלקה למדעי המחשב ומתמטיקה שימושית, זיהתה כי חסרים פרמטרים אובייקטיביים בתחום הטיפול באמנויות, ולכן פיתחה עם פרופ' הראל שיטת מחקר שתאפשר לעקוב אחר התהליכים היצירתיים בטיפול, לנתחם ולתעדם. "המטפלים כותבים אמנם סיכומי פגישה, אבל הם לא יכולים שלא לפספס חלק ניכר מהעושר של התהליך היצירתי. העין או האוזן האנושיות פשוט אינן יכולות להבחין בכל כך הרבה פרטים", מסבירה ד"ר סנדק. לשם כך היא השתמשה בשפת המחשב "תרשימי מיצוב" (Statecharts), שיצר פרופ' הראל כבר בשנות ה-80, לתיאור חזותי של התנהגות מערכות תגובתיות גדולות בעלות מרכיבים רבים. אלה כוללות, למשל, מערכות ממוחשבות המצויות במטוסים ובכלי רכב, אך גם במערכות ביולוגיות וחברתיות. הרעיון שעומד בבסיס השיטה הוא הצגת כל אפשרויות הפעולה והמעברים שביניהן בדיאגרמות מובנות והיררכיות, אשר מהוות שפת תכנות לכל דבר ולכן יכולות "לרוץ" על המחשב ולדמות במלואם תהליכים דינמיים. במחקר קודם, הדגימו ד"ר סנדק ופרופ' הראל את השיטה בתהליך יצירה אחר – ציור, אך ההדגמה הייתה מצומצמת בהיקפה, והיא נועדה בעיקרה להציג את השיטה ולאמת אותה. במחקר הנוכחי, שנערך בשיתוף ד"ר אבי גלבוע וד"ר שי כהן מהמחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן, הורחבה היריעה לתחום יצירה אחר: נגינה. המחקר התפרסם באחרונה בכתב-העת המדעי המקוון PLOS ONE.  

אחת הטכניקות הנפוצות בטיפול במוסיקה היא אימפרוביזציה – המטופל מאלתר בנגינה סביב נושא, רעיון או רגש מסוימים. טכניקה זו מבוססת על ההנחה שגם מטופלים שלא למדו לנגן, יכולים לבטא עצמם באופן אינטואיטיבי באמצעות השפה הלא-מילולית של המוסיקה. במחקר הנוכחי התבקשו 108 איש בני 18 עד 77 לנגן בפסנתר חשמלי ארבע מטלות של אימפרוביזציה חופשית. הנבדקים, שמחציתם היו גברים ומחציתם נשים וייצגו מגוון רחב של יכולות נגינה, מִנגנים מנוסים מאוד ועד לחסרי ידע מוסיקלי לחלוטין – התבקשו לאלתר בנגינתם את הרעיונות הבאים: "רגש חיובי", "רגש שלילי", "מכוער" ו"יפה". פרמטרים שונים, כגון בחירת הצלילים, עוצמתם ומשכם, הוקלטו והוזנו למודל הממוחשב ואפשרו לחוקרים לנתח את התוצאות. כך למשל עלה מהמחקר כי האלתורים ל"מכוער" ול"רגש שלילי" נטו להתאפיין בצלילים נמוכים יותר, בעוצמה גבוהה יותר ובנגינה של יותר צלילים בו-בזמן, בהשוואה לאלתורים ל"יפה" ול"רגש חיובי" (כמו כן אלתורי "מכוער" התאפיינו בלחיצה על יותר קלידים מאשר "רגש שלילי", ואלתורי "יפה" נוגנו בצורה רכה יותר מאשר "רגש חיובי"). עוד נמצא כי נשים חקרו פחות את חלקי המקלדת: הן נטו להצטמצם לעוצמות ולטווחי צלילים קטנים יותר, וגם לחצו על פחות קלידים מאשר גברים. "ראינו שגברים מעזים יותר בנגינה. באופן דומה, במחקר הקודם, נמצא שהגברים השתמשו ביותר כלי ציור מאשר הנשים", אומרת ד"ר סנדק. "בחלוקה לצעירים מול מבוגרים, למבוגרים הייתה בין היתר נטייה לנגן על יותר קלידים שחורים מאשר לצעירים, וללחוץ בו-בזמן על מקבצים יותר גדולים של קלידים – בדומה לאלתורים של 'רגש שלילי'. באופן דומה, במחקר הקודם מבוגרים השתמשו בפחות צבעים ומחקו יותר".

עד כה התמקדו החוקרים בהתנהגות היצירתית עצמה – ציור או נגינה. המחקרים הבאים יתקדמו לעבר ניתוח ההתרחשות המלאה בחדר הטיפולים, ויכללו גם את יחסי הגומלין בין המטפל למטופל. "אנחנו שואפים גם להציע למטפלים כלים שיאפשרו להם לעקוב אחר תהליך היצירה בזמן אמת", מוסיפה ד"ר סנדק. "מעין לוח מחוונים שיאפשר לראות, למשל, אם מטופלת נמנעת במהלך הפגישה מהצלילים הגבוהים ומהעוצמות הנמוכות, או אם מטופל מצייר חלש בגוונים של אדום וכחול ונמנע מהירוקים וממחיקות. המטפלים יוכלו להשתמש במידע זה ובתוצאות המחקרים כדי לשפר את הטיפול"