Getty images

זמן טעות

הינך נמצא כאן

מדעני מכון ויצמן למדע גילו כי תפיסת הזמן שלנו מתעוותת כתוצאה מתהליכי למידה

אי-אפשר לעצור את הזמן, אבל אפשר בהחלט "לכווץ" או "למתוח" את תחושת הזמן. מדעני מכון ויצמן למדע גילו באחרונה הטיה קוגניטיבית חדשה: האופן שבו אנחנו חווים את חלוף הזמן מתעוות בהתאם לציפיות שלנו. כאשר המציאות מפתיעה אותנו לטובה, התחושה היא שחלף זמן רב יותר מכפי שחלף באמת – וכאשר היא מפתיעה אותנו לרעה, הערכת הזמן מתקצרת. מחקר נוסף יידרש כדי להבין אם יש יתרונות אבולוציוניים להטיה זו, אבל במעבדתו של פרופ' רוני פז במחלקה לנוירוביולוגיה מעריכים שיש לה השפעה על תהליכי למידה. 

אחת היכולות המופלאות של המוח שלנו היא כושר הלמידה. בדומה לאלגוריתמים של בינה מלאכותית, חלק מרכזי בתהליכי הלמידה במוח נשען על עדכון ציפיות: השוואה בין מה שציפיתי לקבל ובין מה שקיבלתי בפועל. מנגנון זה מכונה "למידה מטעויות" (prediction errors), והוא מתרחש במעגלים עצביים הנמצאים בגרעיני הבסיס של המוח ומופעלים באמצעות המוליך העצבי דופמין. במקרה או שלא במקרה, תפקוד מרכזי נוסף שמתרחש באותם המעגלים הוא היכולת שלנו להעריך זמן – הכושר לתזמן התרחשויות בסדרי גודל של שנייה, ואף פחות, לשם ביצוע פעולות מוטוריות שונות וכן כחלק מתהליכי למידה, למשל, ליצירת זיקה או יחסי סיבה ותוצאה בין שני אירועים הסמוכים בזמן.

עצם העובדה ששני התפקודים תלויים בחישוב המתרחש באותם מעגלים עצביים, העלתה במוחו של תלמיד המחקר עידו תורן את התהייה אם ייתכן שהם מסייעים – או אולי מפריעים – זה לזה. לכך תרמה גם הידיעה כי שיבושים בתפקודי למידה ובתפיסת זמן מתרחשים פעמים רבות במקביל בהפרעות נוירולוגיות המשפיעות על מערכות הדופמין במוח, בהן פרקינסון, סכיזופרניה והפרעות קשב. 

כדי לבחון זאת תכנן תורן מטלה התנהגותית מתוחכמת המאפשרת לבדוק את שני התפקודים באופן בלתי-תלוי. במסגרת מטלה זו, הוצגו למשתתפים סדרות עוקבות של צמדי שקופיות – והם התבקשו לומר איזו מבין השתיים הוצגה זמן ארוך יותר. במקביל, הוצגה על כל שקופית ספרה אשר ייצגה סכום כסף שהנבדקים היו צפויים לקבל (או שעלול היה להיגרע מהם). במטלה זו, קבלת הגמול הכספי אינה תלויה כלל במידת ההצלחה בהערכת הזמן (וממילא הם לא קיבלו שום פידבק על מידת הצלחה זו). "חלוקת הכספים" לנבדקים נעשתה באופן שנועד לטפח בהם ציפיות לקבלת סכומים מסוימים: נניח, השקופית הראשונה הציגה את הספרה 0, בעוד השקופית השנייה הציגה את הספרה 4, במשך כמה וכמה ניסיונות. מדי פעם הופרה ציפייה זו באמצעות סכום גבוה יותר בשקופית השנייה, או לחלופין, באמצעות סכום נמוך יותר ואף סכום שלילי.

תוצאות הניסוי הראו בבירור כי עדכון הציפיות גרם לנבדקים עיוות בתפיסת הזמן: כשהם קיבלו יותר ממה שציפו לו – הזמן של השקופית השנייה נחווה כארוך יותר מכפי שהיה באמת, בעוד כאשר קיבלו פחות ממה שציפו – הזמן של השקופית השנייה נחווה כקצר יותר. במלים אחרות, הנבדקים הציגו הערכת-יתר של הזמן בתגובה ל"טעות חיובית" (גמול גבוה מהמצופה) והערכת-חסר בתגובה ל"טעות שלילית" (גמול נמוך מהמצופה). בפרפראזה על האמרה המפורסמת "זמן שווה כסף", הם הראו כי "יותר כסף שווה יותר זמן" (ולהפך).  

בהמשך סרקו החוקרים את מוחותיהם של הנבדקים באמצעות דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI), ובעזרת מודל חישובי, שיצרו על בסיס הממצאים ההתנהגותיים, הצליחו לאתר את הנקודה המדויקת במוח שבה למידה מטעויות "מפריעה" להערכת הזמן: המבנה המוחי המכונה פוטמן (Putamen), המרכיב ביחד עם הגרעין הזנבי את הסטריאטום – אחד החלקים של גרעיני הבסיס במוח.  

המוח שלנו הוא מכונה משוכללת היודעת ללמוד מטעויות, אך לא תמיד היא חפה מטעויות בעצמה. לחלק מההטיות של המוח אפשר לייחס יתרונות אבולוציוניים – וייתכן שגם לעיוות זה בתפיסת הזמן יתגלו בעתיד יתרונות שכאלה. "הצלחנו להראות כיצד שני תהליכים נפרדים המתרחשים באותו מקום במוח קשורים זה לזה ובאיזה אופן", אומר תורן. "השלב הבא יהיה לנסות להבין למה זה קורה – האם זה תוצר לוואי של תאי עצב שעושים שני דברים פחות או יותר במקביל ומפריעים אחד לשני? הכיווניות הברורה של ההטיה והקשר החישובי האינטימי בין למידה מטעויות ובין הערכת זמן המאפשרת לקשר בין סיבה ותוצאה, מרמזים שייתכן שיש פה מנגנון שהתפתח לאורך האבולוציה ועשוי להיות מועיל במצבים מסוימים". הממצאים מסבירים גם מדוע בפרקינסון, בהפרעות קשב ובתסמונות נוספות הקשורות בצורה ישירה לדופמין ולמעגלים עצביים בגרעיני הבסיס של המוח, ניכרת הפרעה ביכולות הלמידה לצד הפרעות מוטוריות ופגיעה בתפיסת הזמן.

במחקר השתתף גם ד"ר כריסטופר אברג, שהיה חוקר בתר-דוקטוריאלי במעבדתו של פרופ' פז. 

שתף

Getty images