הסוד הוא במרקם

שיעור הסובלים ממחלות מעי דלקתיות, כגון קרוהן או קוליטיס כיבית, מצוי בעלייה מתמדת בעולם המפותח. למרות ההתקדמות בשיטות הטיפול במחלות אלה, סובלים החולים מתסמינים לאורך שנים, נכנסים ויוצאים מבתי-חולים ומצויים בסיכון מוגבר ללקות בסרטן המעי הגס. מדעני מכון ויצמן למדע גילו באחרונה כי ייתכן שאפשר לחזות התפרצות של מחלת מעי דלקתית באמצעות התבוננות במרקם הבין-תאי (extracellular matrix) – אותה תשתית תומכת של חלבונים וסוכרים שעוטפת את התאים ברקמות הגוף השונות. ממצאים אלה עשויים לאפשר אבחון מוקדם של מחלות מעי דלקתיות ואף לסלול את הדרך לטיפולים חדשים.

בשנים האחרונות גילו במעבדתה של פרופ' אירית שגיא במחלקה לבקרה ביולוגית ובמעבדות נוספות ברחבי העולם את התפקיד המרכזי של המרקם הבין-תאי בהתפתחות מחלות שונות – משפעת ועד סרטן. במערכת העיכול, כמו ברקמות אחרות בגוף, המרקם הבין-תאי מאפשר לתאי המעי להתחבר זה לזה במבנה מרחבי מסוים וליצור יחדיו רקמה יציבה ומתפקדת. במחלות מעי דלקתיות, עלולים להיגרם שינויים מבניים מרחיקי לכת לרקמת המעי ולמרקם הבין-תאי. כך למשל החולים עלולים לפתח סיבוכים כגון הצטלקות של הרקמה המביאה להיצרות המעי (פיברוסטנוזיס), או היפּערות של מעברים בין המעי ובין  איברים אחרים בגוף (פיסטולות). במקרים רבים לא ניתן למנוע סיבוכים אלה או לטפל בהם תרופתית, והדרך העיקרית להתמודד איתם היא באמצעות ניתוחים ופעולות פולשניות אחרות.

""גילינו שלמרקם הבין-תאי הטרום-סימפטומטי יש 'טביעת אצבע' ייחודית המבדילה אותו מהמרקם של מעי בריא: הוא קשיח פחות ובעל הרכב חלבוני ומבנה מרחבי שונים"

לאורך שנים הייתה הנחת העבודה שהמצב הדלקתי הוא זה שמוביל בהדרגה לנזקים במרקם הבין-תאי. במלים אחרות, סברו שנזקים מבניים אלה הם תופעת לוואי של הדלקת וכי הם מתרחשים בשלב מאוחר יחסית במחלה. במחקר חדש שהתפרסם באחרונה הראה צוות מחקר, בהובלת ד"ר עלי שמשוני, לשעבר תלמידת מחקר במעבדתה של פרופ' שגיא, ושותפים נוספים במכון, בפקולטה לרפואה על-שם סאקלר באוניברסיטת תל-אביב ובמרכזים הרפואיים שיבא וסוראסקי, כי שינויים במרקם הבין-תאי מתחוללים עוד לפני שמופיעים תסמיני דלקת הניתנים לזיהוי באמצעים הרפואיים המקובלים, כגון קולונוסקופיה או ביופסיה. "גילינו שלמרקם הבין-תאי הטרום-סימפטומטי יש 'טביעת אצבע' ייחודית המבדילה אותו מהמרקם של מעי בריא: הוא קשיח פחות ובעל הרכב חלבוני ומבנה מרחבי שונים", אומרת ד"ר שמשוני.

כדי להגיע לממצאים אלה השתמשו החוקרים בשני מודלים שונים של דלקת מעי בעכברים. על-אף ההבדל בהתפתחות הדלקת בכל אחד מהמודלים, הופתעו החוקרים לגלות כי טביעת האצבע של המרקם הטרום-סימפטומטי הייתה דומה מאוד בשניהם. אחד המאפיינים הבולטים של טביעת אצבע זו היה נזק לקרום הבסיס – מעין "אריג" צפוף שעליו יושבים תאי המעי הגס; נזק לקרום זה, אשר מהווה את אחת משכבות ההגנה החוצצות בין חלל המעי ובין הסביבה הפנימית של הגוף, עלול להוביל לחשיפת המערכת החיסונית לחיידקי המעי ולעורר בכך תגובה דלקתית. ואכן, במחקר התגלה כי מספר קטן מאוד של תאי המערכת החיסונית (נויטרופילים) הגיעו למעי כבר בשלב הטרום-סימפטומטי. תאים אלה, אף שהם מעטים, מביאים עימם מגוון אנזימים פרוטאוליטיים שמפרקים את המרקם הבין-תאי, ובפרט את קרום הבסיס.

"בניגוד לגישה הרווחת, הגורסת כי שינויים במרקם הבין-תאי הם רק תוצר לוואי מאוחר של הדלקת, המחקר שלנו פותח צוהר להבנה חדשה: השינויים במרקם קורים במקביל להתפתחות הדלקת, ואף תורמים לה", אומרת פרופ' שגיא. "אנחנו משערים כי השילוב בין הנזק הראשוני למרקם הבין-תאי ובין הגעתם למעי של תאים 'חלוציים' של המערכת החיסונית, פותח את הסכר לכניסה של תאים רבים נוספים של המערכת החיסונית ולהתפרצות מחלת מעי דלקתית".