עיתונאיות ועיתונאים, הירשמו כאן להודעות לעיתונות שלנו
הירשמו לניוזלטר החודשי שלנו:
שתף
תינוקות לומדים כבר בגיל צעיר מאוד לחייך אל מי שמחייך אליהם. מיד לאחר מכן הם גם לומדים, שאם ינקטו יוזמה ויחייכו אל מישהו – יקבלו ממנו חיוך בחזרה. הבנת יחסי הגומלין בין הבעות הפנים של העצמי לבין הבעות פנים של האחר חשובה גם בגיל מבוגר: המשמעות של קבלת פרצוף מאיים מאדם אליו חייכת, שונה לחלוטין ממקרה שבו נעצת בו מבט תוקפני. כלומר, כדי לפענח בהצלחה מצבים חברתיים מורכבים, יש לזהות את הבעות הפנים של כל המשתתפים – לא רק את אלה המופנות אליך, אלא גם את שלך-עצמך. העובדה הזו נשמעת, אולי, מובנת מאליה, אך בעוד מחקרים רבים עוסקים במנגנונים המוחיים המפענחים פרצופים והבעות פנים רגשיות של האחר, השאלה כיצד מפענח המוח את הבעות הפנים של העצמי כמעט ולא נחקרה עד כה.
מחקר שנעשה באחרונה במעבדתו של ד"ר רוני פז, מהמחלקה לנוירוביולוגיה, מספק לראשונה מענה לשאלה הזאת, ושופך אור על האופן בו מתבצעת האינטגרציה בין המידע הנוגע ל"אחר" לבין המידע על ה"עצמי". הממצאים גם פותחים נתיבי מחקר חדשים לבדיקת מקרים בהם עיבוד המידע החברתי-רגשי נכשל – כמו במקרה של אוטיזם.
צוות המחקר, אותו הוביל תלמיד המחקר אורי לבנה, ועמו נמנו ג'ניפר רסניק ויוסי שוחט, יצר מערך ניסוי ייחודי, שבו ניצבים שני קופים זה מול זה, ומקיימים ביניהם אינטראקציה טבעית וספונטנית – ללא כל התערבות מצד המדענים. בין הקופים חצץ מסך, שפתיחתו – למשך מספר שניות – עודדה תקשורת בין החיות: הקופים תיקשרו באופן לא מילולי, באמצעות הבעות פנים, כפי שהם נוהגים לעשות בטבע. המדענים הבחינו בשלוש הבעות פנים עיקריות: הבעה חיובית, המאופיינת בצקצוקי שפתיים ובכיווץ השרירים שסביבן, הבעה מאיימת, המאופיינת בעיקר בכיווץ הגבות ובתנועות עיניים מוגברות, והבעה נייטרלית, שנצפתה עם סגירת המסך, כאשר לא התקיימה כל אינטרקציה. במהלך הניסוי נמדדה הפעילות החשמלית של תאי עצב בודדים במוח.
המדענים בחרו להתמקד בשני אזורים במוח – האמיגדלה, ואיזור מסוים בקליפת המוח, שידוע כי הם מעורבים בעיבוד מידע רגשי ובתגובה לפרצופים שליליים וחיוביים. ואכן, הממצאים הראו, כי לא רק ששני האזורים האלה אחראים גם על פיענוח הבעות הפנים של העצמי,אלא שמדובר אף באותם תאי עצב. ההבחנה בין אותות חשמליים הקשורים לעיבוד המידע על הפרצוף העצמי לאלה המגיבים לפרצוף ה"אחר", התאפשרה בזכות מדידה מדויקת ביותר, ברזולוציה של עשרות מילי-שניות. עוד התברר, כי התגובה של תאי העצב להבעות הפנים של העצמי מתרחשת בטווח זמן ספציפי מאוד, כמעט במקביל ליצירתן. במילים אחרות, האמיגדלה יודעת על החיוך עוד לפני שהתרחש. האיתות העצבי נשלח אל האמיגדלה ישירות מתוך המוח בזמן יצירתהבעת הפנים, ומספק לה בעוד מועד את הרקע ואת ההקשר הנכונים לניתוח הפרצופים של האחר. הודות לחפיפה ההדוקה בין הרשתות במוח שמפענחות את פרצופי העצמי, לבין אלה שמפענחות את פרצופי האחר, יכולה האמיגדלה לקבל את כל הנתונים הרלבנטיים, וליצור במהירות תמונה מלאה ומדויקת של הסיטואציה החברתית. הממצאים התפרסמו בכתב-העת של האגודה האמריקאית הלאומית למדעים (PNAS).
הקשר הקרוב שגילו המדענים בין פיענוח הבעות הפנים של העצמי לבין אלה של האחר הוביל את המדענים לשאול את עצמם, האם אותם תאי עצב מעורבים גם בלמידה חברתית, כלומר, למידה באמצעות תצפית באחרים. הם מתכננים להשתמש במערך הניסוי שפיתחו,המעודד אינטרקציה טבעית בין חיות, כדי להבין טוב יותר למידה מסוג זה. לדוגמה, כאשר חיה לומדת באמצעות התניה קלאסית, האם החיה הצופה בה לומדת אותו דבר? האם קיימת רשת תאי עצב במוח אשר לומדת מתוך תצפית?
כיוון מחקר עתידי נוסף קשור בהפרעות נוירו-פסיכיאטריות המאופיינות בתקשורת חברתית לקויה, כמו אוטיזם. אוטיסטים מתקשים ביצירת סיטואציות רגשיות וחברתיות ובהבנתן, ומחקרים גילו אצלם פעילות לא תקינה של הרשת העצבית, אשר עמדה במרכז המחקר הנוכחי. פיענוח המנגנונים שמאפשרים ייצור וניתוח סיטואציות חברתיות ורגשיות עשוי לסייע בהבנת הגורמים לליקויים בהתפתחות ובפעילות של רשתות עצביות מסוג זה. עם זאת, כיום עדיין חסרים מודלים טובים להפרעות נוירופסיכיאטריות מורכבות. "מערך הניסוי הייחודי שפיתחנו במחקר זה יכול לשמש כבסיס ליצירת מודל טבעי לאוטיזם", אומר ד"ר פז. "הוא משלב התנהגות חברתית טבעית ורבגונית ייחודית לפרימאטים מצד אחד, עם רשתות עצביות מורכבות שהתפתחו בפרימאטים, מצד שני".
אישי
יוסי שוחט, טכנאי ומנהל המעבדה של ד"ר רוני פז, הוא איש של בעלי-חיים. בילדותו נהג לרדת לחוף הים, לאחר סערות, לאסוף שחפים פצועים, ולטפל בהם בביתו. גם ציפורים, כלבים וחרקים הצטופפו במרפסת הבית בקריית חיים, למורת רוחו של אמו. בגיל 25 הובילו הקירבה והמסירות האלה לאסון: גמל, עליו רכבו ילדים, התחיל פתאום להשתולל, ויוסי, שהתקרב כדי לעזור, הותקף על-ידו ונפצע אנושות. תקופה ארוכה היה משותק, אך לאחר תהליך שיקום ממושך חזר לאיתנו – בניגוד לכל הערכות הרופאים. הנס הרפואי הזה, הוא אומר, התרחש בזכות בעלי-החיים. "הקשר עם החיות היה נחוץ לי כדי להתגבר על הקשיים הפיסיים, וגם על המצב הנפשי הקשה שבו הייתי". בעקבות הפציעה נאלץ אמנם לוותר על לימודיו בחוג לבעלי-חיים במכללת אורנים, אך לא על הקשר הבלתי-אמצעי עם הולכי על ארבע ומעופפים למיניהם. הפציעה גם השכיחה ממנו את השפות הזרות שידע, אנגלית וערבית – בימים אלה הוא לומד אותן מחדש, אך לא את שפת אמו, וגם לא את השפה הלא-מילולית שבה הוא מתקשר עם בעלי-חיים.
יוסי שוחט מתגורר ברחובות עם אשתו סתווית, שעובדת לא רחוק ממנו, בפקולטה לחקלאות. לזוג שני בנים: עומר בן ה-12 ושגב, בן 10.
שתף
