מרגישים חולים? האבולוציה מאותתת לכם: כדאי להישאר בבית

 

מדוע אנחנו מרגישים ומתנהגים כחולים כאשר אנחנו נדבקים בנגיף או בחיידק מסוים? רובנו לוקחים כמובן מאליו את הידיעה שמחלה מדבקת מלווה בתחושת מחלה, אבל התפיסה שמיקרובים משפיעים ישירות על התנהגות החולה אינה אלא טעות. למעשה, המערכת החיסונית מזהה את הזיהום, ובתיווך עצבים והורמונים משנה בכוונה את הפעילות המוחית האחראית ל"התנהגות מחלה".

 

 

כל מי שאי פעם גידל חיית בית יודע ש"התנהגות מחלה" אופיינית אינה ייחודית לבני-אדם. מחקרים מראים שהתנהגויות דומות מאפיינות מגוון רחב של בעלי-חיים, לרבות חרקים חברתיים – דבר הרומז על כך שהתופעה נובעת ממנגנון שמור היטב באבולוציה. כלומר, הוא ככל הנראה חיוני, ולכן הוא שרד ומתקיים בבעלי-חיים ברמות התפתחות שונות. אבל על פניו, שורת התסמינים הנפוצים הכרוכים במחלה פוגעים בסיכויי השרידה של הפרט החולה במקום לשפר אותם. אם כן, מה תפקידו של מנגנון זה?

 

המדענים מציעים שהמנגנון המייצר את תסמיני המחלה, לא התפתח כי הייתה לו תועלת ברמת הפרט, אלא כי הוא פעל ברמת "הגן האנוכיי". הם אומרים שהתנהגות המחלה נועדה לבודד את הפרט החולה מסביבתו החברתית, להקטין את שיעור ההדבקה של קרוביו במחלה, ובכך להציל אותם מסכנת מוות, אפילו במחיר חייו שלו. "התנהגות זאת נראית אלטרואיסטית ברמת הפרט", אומרת ד"ר שחר, "אבל היא מגוננת על עותקיו של 'הגן האנוכיי', ובכך מאפשרת לו להעלות את שיעורו באוכלוסייה".

 

 

חרקים חברתיים הם דוגמה קיצונית לדרך התנהגות זו. לדבורים פועלות, למשל, אין יכולת להתרבות בעצמן – כל פוטנציאל ההתפשטות של הגנים שלהן מושקע באימן, מלכת הכוורת – והן למעשה מהוות מבוי סתום מבחינה אבולוציונית. לכן, כאשר דבורה חולה, הדרך הבטוחה ביותר עבורה להבטיח את התפשטות הגנים שלה היא לעזוב את הכוורת –ולהתאבד. זהו בדיוק המצב במחלת הדבורים המסתורית שתקפה בשנים האחרונות את דבורי הדבש. הכוורנים לא מוצאים ערימות של דבורים מתות בכוורת, כי אם מגלים, לחרדתם, כוורות נטושות.

 

בחינה של כל אחד מתסמיני המחלה הנפוצים התיישבה עם השערת המדענים: הפחתה ברעב ובצמא מצמצמת את הסיכויים שהחולה יחלוק ארוחות עם הקבוצה, ומקטינה את הפרשת הצואה וההקאה – מסלולים רגילים להפצת חיידקים; העייפות והריבוי בשינה מפחיתים את ניידות החולה, ובכך מקטינים את רדיוס ההדבקה שלו, וכך גם בנוגע לדיכאון ולחוסר עניין במצבים חברתיים ומיניים; מעבר לכך, הירידה בטיפוח העצמי ושינויים בשפת הגוף נועדו לאותת לסביבה שיש פה חולה, ושעדיף להתרחק ממנו. כל המנגנונים האלה מקטינים במידה משמעותית את הסיכויים שהמחלה תופץ – בין אם מדובר בהדבקה באמצעות הפה, מגע או באוויר.

 

"אנחנו יודעים שבידוד הוא הדרך היעילה ביותר לעצור מחלות מדבקות", אומר פרופ' שחר, "ועדיין, כשמדובר במחלות כמו שפעת, שנתפסות – בטעות – כלא-מסוכנות, אנשים נוטים לקחת כדור להורדת חום וכאבים, וללכת לעבודה. אבל חשוב להבין שלהתנהגות בזמן מחלה יש תפקיד. שפעת הורגת מיליוני אנשים מדי שנה ובחלק מהמקרים האלה, הסיבה היא שאנחנו לא מפסיקים להפיץ אותה".

 

המדענים מקווים לחולל שינוי בתפיסה הבריאותית של הציבור, שתוביל בתורה – אולי – לכך שאנשים יפסיקו ללכת לעבודה כאשר הם לא חשים בטוב, וילמדו מתי עדיף להישאר בבית. אבולוציה של מיליוני שנים – אינה טועה.