לנצח את הפחד

מדעני המכון גילו כי "הפעלתם" של תאי העצב שבאמיגדלה המורחבת עשויה לאפשר התמודדות טובה יותר עם הפרעות חרדה. 

כשאנשים נחשפים לגורמי לחץ – הם נתקפים חרדה וגופם מגיב בהתאם. תגובה זו, המתבטאת בעוררות יתר של רוב מערכות הגוף, נועדה לאפשר להם להתמודד עם גורם הלחץ באופן מיטבי – יהיה זה אויב שבא להתקיפם או מבחן בבית-הספר. כיוון שכך, תגובה זו מכונה "הילחם או ברח".

בעוד שאצל רוב האנשים החרדה דועכת בהדרגתיות מרגע ש"האיום" נעלם, הרי שאצל חלקם התגובה החרדתית אינה שוככת, ולעיתים אף נעשית כרונית. מצב זה קשור בהפרעות פסיכיאטריות שונות, כמו חרדה, דיכאון, וכן תסמונת פוסט-טראומטית ((PTSD. לא פעם, הטיפול התרופתי המוצע לאנשים הסובלים מהפרעות אלה אינו יעיל, ומלוּוה בתופעות לוואי רבות. אחת הסיבות לכך היא הבנה חלקית של המנגנונים המוחיים המבקרים את תגובת החרדה.

כעת, במחקר חדש של מדעני המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע – פרופ' אלון חן, ד"ר עופר יזהר, תלמיד המחקר יואב פרינץ, והחוקרת הבתר-דוקטוריאלית מרלוס הנקנס – זוהו לראשונה תאי עצב האחראים על ויסות התגובה החרדתית באמיגדלה המורחבת, אותו איזור במוח אשר אחראי על רגשות כמו פחד וחרדה. בעתיד עשוי גילוי זה לסייע בפיתוח פתרון תרופתי ממוקד יותר באנשים הסובלים מהפרעות חרדה. המחקר התפרסם באחרונה בכתב-העת המדעי Molecular Psychiatry.

בשלב הראשון ביקשו המדענים לבחון אם תאי העצב באמיגדלה המורחבת – תאים המכילים קולטן ספציפי לחלבון המשתחרר במצבי לחץ – הם שאחראים על ויסות תגובת החרדה. "ידענו שהאיזור של האמיגדלה המורחבת מבקר תגובות ללחץ", מסביר פרופ' חן. "לכן שיערנו, שאם נוכל לשלוט על פעילות תאי העצב אלו, להפעיל ולכבות אותם, נוכל ללמוד אם וכיצד הם משפיעים על תגובת החרדה". כדי לבחון זאת, השתמשו המדענים בשיטה הקרויה "אופטוגנטיקה" – היכולת "להפעיל" או "לכבות" פעילות של תאי עצב באמצעות אור. במסגרת זו, המדענים הינדסו גנטית עכברים כך שיוכלו לבטא חלבון הרגיש לאור (אופסין) בתאי העצב באמיגדלה המורחבת. אור המוקרן על התאים גורם לשינוי במתח של קרום תא העצב, ובעקבות זאת, מופסקת או מופעלת פעילות התא – אור כחול גורם להפעלה של התאים, ואילו אור צהוב גורם לכיבויים.

כדי ללמוד על השפעתו של תהליך זה בדקו המדענים את העכברים באמצעות סדרת מבחנים שנועדו לבדוק את רמות החרדה שלהם. כך למשל, תוך כדי מבחן "הדליקו" המדענים את תאי העצב בקבוצה מסוימת של עכברים, ו"כיבו" את התאים בקבוצה אחרת. הם נוכחו שבעת "כיבוי" התאים, נהגו העכברים בחרדתיות-יתר, ולהיפך – כאשר הם "הודלקו", החרדתיות פחתה.

בסדרה נוספת של ניסויים נמדדה רמתו של ההורמון קורטיזול, הורמון המתבטא ביתר שאת במצבי לחץ, לפני ואחרי ה"הדלקה" או ה"כיבוי". כן נמצא, שבעכברים שאצלם התאים "הודלקו", רמות הקורטיזול היו נמוכות יותר מאשר בעכברים שאצלם התאים לא "הודלקו" (קבוצת הביקורת). בנוסף, כאשר התאים "כובו", הזמן שעבר עד שחזר הקורטיזול לרמתו המקורית היה ארוך יותר. באמצעות מבחנים אלה התברר מיקומם ותפקידם של תאי העצב המווסתים את תגובת החרדה, מיקום שלא היה ידוע עד כה. "ידענו מהו תפקידו של האיזור (האמיגדלה המורחבת), אך לא ידענו אֵילו הם תאי העצב שמעורבים בתהליך", מסביר פרופ' חן.

בשלב הבא בחנו המדענים אם תאי העצב מסוגלים לווסת גם את רמות החרדה הקשורות בתסמונת פוסט-טראומטית בעכברים. כדי לבדוק זאת, הם חשפו את העכברים לאירועים שעוררו בהם טראומה. לאחר מכן הועברו העכברים לסביבה שונה, וקיבלו תזכורת לאירועים אלה – מהלך שנועד לעורר בהם סימפטומים של התסמונת. מיד לאחר איזכור הטראומה הופעלו בחלק מהעכברים תאי העצב באמצעים אופטוגנטיים, בעוד שאצל אחרים (קבוצת הביקורת), התאים לא הופעלו. כשבוע לאחר מכן נבדקו העכברים במטרה לבחון אם עדיין קיימת בהם תסמונת פוסט-טראומטית, ומה עוצמתה. התברר שבקבוצת הביקורת – העכברים שבהם תאי העצב לא הופעלו – 42% מהעכברים פיתחו תסמונת פוסט-טראומטית. לעומת זאת, רק אצל 8% מהעכברים שתאיהם "הודלקו" נראתה התסמונת.

"'הדלקת' התאים שיפרה את יכולת ההתאוששות מהחרדה, מה שאיפשר לעכברים להתמודד טוב יותר עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים", מסביר פרופ' חן. "כעת אנו מבינים טוב יותר את המנגנון המוחי שמבקר את התגובה למצבי לחץ. פיתוח מולקולות שיפעילו את תאי העצב האלה, או את הקולטן הספציפי שהם מבטאים, עשוי להוביל, בעתיד, לפיתוח תרופות לטיפול בחרדה, שהן יעילות יותר מאלה הקיימות כיום".