"למרות הכל - אני אוהב את החיים"

גמלאי המכון, יצחק (רוז'ה) גרשון, שנולד בעיר ליון בצרפת לפני 81 שנים, מגולל את סיפור הישרדותו כילד בן שמונה בתקופת השואה
02.05.2019

יצחק (רוז'ה) גרשון לא סיפר את סיפורו לאיש, גם לא לאשתו, שאף היא ניצולת שואה. הפעם הראשונה שבה אזר אומץ ודיבר על התקופה הזו הייתה כשנכדו הגיע לגיל 13 והתחיל לשאול שאלות. להלן עדותו כפי שנשא אותה היום בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה במכון ויצמן למדע: 

"נולדתי בעיר ליון שבצרפת למשפחה יהודית מסורתית. אבא שלי ידע שגרמנים רדפו יהודים באותה תקופה, והוא סידר לכל המשפחה דרכונים מזויפים טורקיים. לילה אחד הגיעו שוטרים צרפתים ורצו להסגיר אותנו לידי הגרמנים. אבא הראה להם את הדרכונים הטורקיים, הם אמרו שיבדקו את העניין ויחזרו למחרת. את אותו הלילה העברנו במרתף, ועם שחר ברחנו מליון והתחלנו להסתובב בין כפרים קטנים באזור.

"ההורים הבינו שגם זה מתחיל להיות מסוכן, ואמא שהכירה מישהי שעבדה בצלב האדום לקחה את אחי מוריס שמבוגר ממני בשנה, ואותי, למשרדי הצלב האדום ששכנו בבניין המפקדה של הגסטאפו בליון. הבטיחו לה שידאגו לנו. את אחותי העבירו ההורים למנזר, והם עצמם הצטרפו לפרטיזנים. משם העבירו אותנו לבניין של הצלב האדום בכפר צרפתי קטן בהרים באזור גרנובל. זמן קצר לאחר מכן נזרקנו גם משם והתחלנו להסתובב לבד. היינו בלי אוכל, בלי בגדים ובלי קורת גג, בחורף המעלות הגיעו ל-20 מתחת לאפס. הלכנו ממקום למקום, אכלנו עשבים וקליפות של תפוחי אדמה וישנו באורוות וברפתות.

בזמן ששוטטנו בחיפושים אחר אוכל, שמענו קולות של אנשים שרים ורוקדים; הבנו שמשהו טוב קורה, ואמרו לנו שהמלחמה נגמרה. היינו כל כך עייפים, חולים ומלוכלכים והתיישבנו על גבעה כדי להסתכל על האנשים שעברו שם וחגגו. בין האנשים ראינו זוג עם ילדה, האישה פנתה אלינו ושאלה אם נתקלנו בשני ילדים בשם רוז'ה ומוריס שמסתובבים לבד באזור. אחי הסתכל עליה וענה 'אני מוריס וזה רוז'ה'"

"כך העברנו שנתיים. אני חליתי בכל מיני מחלות, כולל שחפת. שקלתי 18 קילו. אחי היה חזק יותר. לא ממש הבנו מה קורה סביבנו ולא היה לנו מושג איפה אמא, אבא או האחות שלנו. כשראינו את הכפר עולה בלהבות, הסתתרנו בבור הראשון שמצאנו; זה היה בור של ביוב.

"לאחר כמה חודשים, בזמן ששוטטנו כהרגלנו בחיפושים אחר אוכל, שמענו קולות של אנשים שרים ורוקדים; הבנו שמשהו טוב קורה, ואמרו לנו שהמלחמה נגמרה. היינו כל כך עייפים, חולים ומלוכלכים והתיישבנו על גבעה כדי להסתכל על האנשים שעברו שם וחגגו. בין האנשים ראינו זוג עם ילדה, לא זיהינו אותם, האישה ראתה אותנו על הגבעה והמשיכה ללכת, אחרי כמה צעדים חזרה, פנתה אלינו ושאלה אם נתקלנו בשני ילדים בשם רוז'ה ומוריס שמסתובבים לבד באזור. אחי הסתכל עליה וענה 'אני מוריס וזה רוז'ה', ואז היא אמרה, 'אני האמא שלכם'. לא זיהינו אותה והיא לא זיהתה אותנו. אבל הייתה התרגשות גדולה. היא הייתה כל כך רזה ונראתה אחרת, וכך גם אבא. קמנו והמשכנו ללכת איתם, היינו שוב משפחה.

"אותי לקחו מיד לבית חולים - שם הייתי במשך שנה וחצי. חזרנו לביתנו בליון. הוא לא נהרס, אבל לא נשאר בו כלום. בשנת 1948 עלינו כל המשפחה לארץ והתיישבנו בטירת הכרמל. היינו מאושרים, והיו לנו שם הרבה חברים. אבא היה נהג מונית ואמא הייתה בבית. אני התחלתי לעבוד בבנייה, ולאחר מכן התגייסתי לצבא. את ביתנו הקמנו אשתי ואני בנס ציונה, ושם אנחנו מתגוררים עד היום. במכון ויצמן למדע עבדתי בגינון וזה היה נהדר, מאוד אהבתי את העבודה בחוץ עם הצמחים בגינות היפות של המכון. היה בזה משהו מרגיע ומשיב נפש. במשך שנים לא דיברתי על כל מה שעברנו עם אף אחד לא עם החברים החדשים בארץ ולא עם האישה, אבל זה ישב עלי כמו אבן על הלב. התחלתי לדבר על זה רק עם הנכד כשהגיע לגיל 13. בהתחלה היה קשה אבל ככל שמדברים על זה יותר משתחררים מהמועקה. ולמרות הכל אני אוהב את החיים, יותר מכל אחד אחר".

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם