מכון קטן, ואנשים בו מעט

יעקב מאיר זילברשטיין החל את דרכו המקצועית במכון ויצמן למדע בעודו נער בן 17, ויחגוג בקרוב 70 שנה לתחילת עבודתו במכון
06.06.2019

יעקב מאיר זילברשטיין, בן 86, יחגוג בקרוב 70 שנה לתחילת עבודתו במכון ויצמן למדע. הוא החל את דרכו המקצועית בשנת ההקמה של המכון, 1949, בעודו נער בן 17, כעובד מעבדה במחלקה לאיזוטופים בראשותו של פרופ' ישראל דוסטרובסקי. זילברשטיין מתמחה בבניית מערכות ואקום בניפוח זכוכית. לאורך השנים שמו הוזכר ברשימת הקרדיטים של כמה וכמה עבודות דוקטורט, והוא זכה גם בפרס העובד המצטיין של הפקולטה לכימיה. שלושה חודשים לאחר שפרש לגמלאות, בשנת 1999, התבקש לחזור לעבודה, והוא עדיין כאן.

זילברשטיין מספר: "נולדתי במזכרת-בתיה בשנת 1933. אמי הייתה ילידת הארץ. סבי וסבתי הגיעו מרוסיה ב-1882 כחלק מיוזמה של הברון דה רוטשילד להקמת מושבה חקלאית בארץ ישראל. תחילה למדו את החקלאות המקומית במקווה ישראל, ואחר כך הקימו – עם עוד עשר משפחות – את מזכרת-בתיה. אבי הגיע ארצה מפולין בגפו בשנות ה-20, וב-1933 הצטרפו אליו גם הוריו. הם הותירו אחריהם שתי בנות ובן. הבנות שרדו את המלחמה, אבל הבן וכלתו נספו בשואה.

"כשהגיעה תקופת התיכון נרשמתי לבית ספר מקצועי בתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי. כשהתחילה מלחמת השחרור הפסקתי את לימודיי, ובגיל 17 התחלתי לעבוד במכון. בתקופה ההיא קיבלו גם נערים לעבודה.

בשנותיי הראשונות במכון הייתה אווירה מאוד מיוחדת, היו מעט אנשים ומעט בניינים. כשד"ר חיים ויצמן היה נוסע לחו"ל, היו קוראים לכולם להגיע לבניין זיו, שם שכנה מעבדתו, ובלובי היינו עומדים סביבו במעגל, והוא היה לוחץ את היד של כל אחד מאיתנו"

"בשנותיי הראשונות במכון הייתה אווירה מאוד מיוחדת, היו מעט אנשים ומעט בניינים. כשד"ר חיים ויצמן היה נוסע לחו"ל, היו קוראים לכולם להגיע לבניין זיו, שם שכנה מעבדתו, ובלובי היינו עומדים סביבו במעגל, והוא היה לוחץ את היד של כל אחד מאיתנו. כשהיה חוזר היינו שוב מתכנסים סביבו ולוחצים ידיים. זה היה משהו מיוחד שנחרת בזיכרוני. אני זוכר גם את אחותו שעבדה איתו במעבדה.

"ב-1951 התגייסתי לצבא. לאחר שנתיים וחצי סיימתי את השירות וחזרתי לעבוד במשרד הביטחון ב'מכון 4'. במסגרת זו עבדתי בעצם בתוך המכון – שוב במחלקה לאיזוטופים בראשותו של פרופ' דוסטרובסקי. חלק מעבודת המחקר של הקבוצה עסקה בחקר המחצבים והנגב. פרופ' דוסטרובסקי היה אז סגן אלוף בצבא וגם מדען במכון. בתקופה זו הכשירו אותנו לעבודה בכור בשורק. כשהגיע זמני לעבור לשם, פרופ' דוסטרובסקי הטיל על כך וטו ואמר: 'לא. אתה נשאר פה'. בשלב זה התפטרתי ממשרד הביטחון והפכתי לעובד מכון מן המניין.

"עם תחילת העבודה שלחו אותי לקורס ניפוח זכוכית בירושלים. נסעתי לשם בקומנדקר צבאי, ובהמשך טסתי להולנד להשתלם בתחום. באותה תקופה היה במכון מתקן מים כבדים וכדי לייצר מהם חמצן כבד בניתי מתקן עצום מזכוכית. לימים זרקו את המערכת המורכבת והמסובכת שבניתי כיוון שלא היה בה כבר צורך.

"באותן השנים הייתה מחלקה לניפוח זכוכית, אבל אני הייתי שייך למחלקה לאיזוטופים ובניתי כלי מחקר לכל חברי המחלקה. חלק מהעבודה הייתה גם ללמד את הסטודנטים ניפוח זכוכית. עם הזמן עברו במכון לעבודה במתכת. בעבודה עם זכוכית, החיבורים ההרמטיים אפשרו בנייה של מערכת ואקום אטומה לחלוטין, ואילו בעבודה עם מתכת לקח זמן לפתח חיבורים טובים ואטומים מספיק כדי לייצר מערכות הרמטיות.

אני כמעט 70 שנה במכון, זה בלתי-נתפס. גם אשתי המנוחה, שרה, הייתה עובדת המכון. היא הייתה מזכירתה של מרגלית סלע ובין הראשונים שהקימו את המחנות לנוער שוחר מדע מישראל ומהעולם. אשתי תמיד התלוצצה ואמרה: 'היית צריך להיות כבר ד"ר או פרופ' אחרי כל השנים וההשקעה שלך במכון'"

"בשנת 1999 פרשתי לגמלאות. לאחר שלושה חודשים בפנסיה פנו אליי וביקשו שאחזור לעבודה. עדיין היו זקוקים לניסיון ולידע הרבים שצברתי עם השנים. ראיתי זאת כברכה, וחזרתי לעבוד במכון פעמיים בשבוע. במשך כל שנותיי במכון עבדתי בצמוד למדענים שבאו אליי עם שרטוט לכלים שנדרשו להם כדי לבצע את ניסוייהם; כלים סטנדרטיים אפשר היה לקנות, אבל את הדברים המיוחדים והמורכבים בניתי בעצמי. הייתי מומחה לבניית המכשירים האלה וגם למדתי הרבה תוך כדי עבודה. באחרונה אני מגיע פעם בשבוע לעבודה ועושה כל מה שמבקשים ממני. אני יודע לעבוד בידיים ויש לי ניסיון רב במכניקה. הסטודנטים הצעירים באים אליי עם כל מיני שאלות, ואני נהנה לעזור להם.

"אני כמעט 70 שנה במכון, זה בלתי-נתפס. גם אשתי המנוחה, שרה, הייתה עובדת המכון. היא הייתה מזכירתה של מרגלית סלע ובין הראשונים שהקימו את המחנות לנוער שוחר מדע מישראל ומהעולם. אשתי תמיד התלוצצה ואמרה: 'היית צריך להיות כבר ד"ר או פרופ' אחרי כל השנים וההשקעה שלך במכון'.

"במשך השנים השתנתה האווירה במכון. בעבר נקראנו 'משפחת המכון', ובאמת הרגשנו כמו משפחה. הייתה ערבות הדדית בין האנשים. כיום יש יותר ריחוק, העולם משתנה. רוב המדענים יושבים מול מחשב ופחות עובדים בידיים, חלקם עוסקים בדברים רחוקים – בירח ובכוכבים. יש לי עדיין כמה חברים טובים מהמכון, ולפעמים אנחנו נפגשים. כיום לא כולם מכירים את כולם, כי מאחדים הפכנו לאלפים. אני מקווה שההנהלה החדשה של המכון תשכיל להתמודד גם עם אתגרים אלה".  

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם