קצף על המים

 

על גדותיו של נהר גועש ושורץ תנינים, באזור שבו נפרד האדם המודרני מאבות אבותיו הקופים, במרחק מאות קילומטרים ממכשיר הטלפון הקרוב ביותר, גילה פרופ' זליג אשחר את אפריקה.

 

לקבוצת הגברים והנשים שניצבו יחד עם אשחר בצלם של יערות-עד עבותים, על גדתו הבוצית של נהר האומו שבאתיופיה, לא היו מפות מעודכנות. "האזור הזה רחוק מאוד ממסלולי התיירות", מסביר אשחר, "רק מעט מאוד מיסיונרים והרפתקנים הגיעו לכאן מהעולם המודרני. וזה בדיוק מה שמשך אותי לשם".

 

ממימי הנהר הביטו באורחים הבלתי קרואים תנינים אימתניים והיפופוטמים עבי צוואר. "ההיפופוטמים שומרים בקפדנות תוקפנית על מרחב המחיה שלהם", אומר אשחר, "הדומיננטי שבהם שואף למנוע ממך לטבול את בהונות רגליך במימי הנהר. הוא מסוגל להזדקף על רגליו, לשאוג ולהסתער קדימה בעוצמה מבהילה. הסיכויים של אדם לא חמוש לצאת בריא ושלם ממאבק עם היפופוטם הם, איך לומר, לא כל כך רבים". הסטטיסטיקה היבשה קובעת כי ההיפופוטם הצמחוני גורם למותם של יותר בני אדם מכל חיית בר אחרת.

 

מה שהציל את אשחר ואת עמיתיו ממאבקים בלתי פוסקים וחסרי סיכוי עם ההיפופוטמים והתנינים הוא הצבע הצהוב של סירות הגומי המתנפחות שהביאו אתם. מתברר שבעלי החיים הגדולים והפראיים האלה פשוט נרתעים מכל דבר שצבעו צהוב. הנה מידע שכדאי לשמור ולזכור. ובכל זאת, סכנת המוות לא הרפתה מהם. אחרי שצלחו בהצלחה מפלים ואפיקים סלעיים אחדים, התהפכה סירתו של אשחר במפל מים במורד קניון מסולע במיוחד. מאוחר יותר התברר שקטע זה של הנהר מדורג בקרב המומחים לדבר כ"בלתי עביר". פרופ' אשחר: "המים היו חומים כהים, כמו תערובת שוקולד, ולא יכולתי לראות כלום. חשבתי שזה יכול להיגמר לא טוב, אבל חזרתי ואמרתי לעצמי 'הישאר רגוע, הישאר רגוע. שמור על החמצן ועל ריאותיך'. ועשיתי את הדבר היחיד שאפשר ונכון לעשות במקרים כאלה: הפקדתי את עצמי בלב המערבולת שסחפה אותי אל קרקעית הנהר ואחר כך העיפה אותי החוצה. האחרים שראו את ראשי עולה מן המים, באו לעזרתי במורד הזרם". הם, כמוני, חשבו שכבר הגעתי לסופי".

 

מה מושך מדען ישראלי לאזורי הפרא של אפריקה המזרחית? אותה סקרנות שגורמת לו להתאמץ ולחשוף - במעבדתו שבמכון ויצמן למדע - טפח ועוד טפח מסודותיו של הטבע. האם אין כאן ניסיון לאחוז בשולי גלימתה של הסכנה? "איני מחפש סכנות", אומר אשחר, ובאותה נשימה הוא מוסיף: "אבל סכנות 'ברמה סבירה' לא ימנעו ממני לטייל במקומות מעניינים. זהו סיכון מחושב, שבמקרים רבים מתברר שהיה כדאי מאוד לקחת אותו".

 

לאורך גדות נהר האומו יושבים כמה שבטים שחיים עדיין בתקופת האבן, ושכמעט ולא נפגשו עם מבקרים מ"העולם החיצון". הם מסתובבים עירומים או עירומים למחצה, גרים בסוכות קש ומתכלכלים מחקלאות פרימיטיווית ומציד. הנשים נוהגות להרחיב את שפתן התחתונה באמצעות דיסקית חרס. בני שבטי המורסי והבודי, למשל, חיים בפחד מתמיד ממי הנהר. תופעה לא מפתיעה בהתחשב בעובדה שהמים האלה מאוכלסים, כאמור, בלהקות תנינים ובמשפחות מורחבות של היפופוטמים. "כשבני השבטים האלה הבחינו בנו מגיעים בסירותינו, זה נראה להם כמו נס, אירוע על-טבעי. המבוגרים שביניהם ממש פחדו לגשת אלינו בתחילה. מאוחר יותר התקרבנו יותר אלה לאלה, והם אפילו קלטו כמה מלים בעברית. הם גם למדו בקלות מפתיעה קטעי שירים ששרנו מסביב למדורה. ילידים ידידותיים במיוחד היו בני שבט הקוונגו המשייטים בסירותיהם העשויות גזעי עץ חלולים במורד הנהר. הם ראו בנו, כנראה, בעלי ברית, או שותפים למקצוע".

 

אשחר ושותפיו למסע הוטרדו רבות באשר להשפעת הופעתם על בני השבטים. "עצם הופעתנו גרמה לשינוי ולהפרת שיווי המשקל התרבותי בצאצאי חברת 'הציידים-המלקטים' המתקיימים באזור זה במשך עשרות אלפי שנים ללא שום התערבות של ציביליזציה חיצונית כלשהי. כמה מאיתנו סברו כי אין לנו זכות לבוא ולהשפיע על חברה עתיקה ויציבה כל כך, ואכן, עשינו ככל שיכולנו כדי לצמצם את השפעתנו".

 

התקשורת בין שני הצדדים החלה בדרך כלל בהחלפת שמות ובתנועות ידיים. בשלב מסוים הציגו המטיילים לפני הילידים ספר על חיות בר, הכולל תצלומים צבעוניים. באמצעות הצבעה על התצלומים למדו הטיילים את שמותיהם של בעלי החיים בלשון המקומית. "אנשי השבט התלהבו מאוד מהספר", אומר אשחר, "ורבים מהם היססו לגעת בתמונת הדורבן". היתה זו התנסות מופלאה שהתבטאה, בין הייתר, בהגשת עזרה ראשונה רפואית בסיסית. וכשהגיע הזמן לחזור הביתה, אחרי שלושה שבועות של שיט בנהר הגועש, לקחו אתם הטיילים המערביים שק שלם של חוויות וזכרונות שיכולים לפרנס לא מעט חיבורים על הנושא האולטימטיבי: "מה עשיתי וכיצד ביליתי בחופשה".