צדק חברתי

 

בשעת צהריים, ביום אחד בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, אירעה תקרית ששינתה את חייו של ד"ר רוני עטר – אז תלמיד מחקר במכון ויצמן למדע – ואת חייהם של אלפי ילדים ממשפחות מעוטות יכולת ברחבי המדינה. באותו יום, בשעת נסיעה מהרצאה במכון ויצמן אל הבסיס הצבאי בו שירת, הבחין רוני בשלושה ילדים הולכים לצד הכביש. התברר כי הילדים ברחו מהפנימייה – אליה נשלחו על-ידי משרד הביטחון בעקבות מות אביהם – וכי הם מנסים לחזור לביתם. רוני ואשתו, רות, החזירו את הילדים לפנימייה, אך שמרו על קשר עמם, ובהמשך החליטו להיות למשפחה אומנת לשני הילדים הצעירים. רוני ורות היו אז הורים לשני פעוטות, והמשפחה הצעירה התרחבה בפתאומיות. הילדים לא ידעו קרוא וכתוב, ובכל זאת נשלחו ללמוד עם בני גילם בבית-ספר רגיל.

 

בעקבות אותו מפגש הגה רוני רעיון לפרויקט חונכות ארצי (פר"ח), שנועד לסייע לילדים ממשפחות מעוטות יכולת לממש את הפוטנציאל שלהם, ולהגיע להישגים. תוכנית פר"ח, שהחלה כיוזמה של איש אחד, בניהולם של רוני עטר ואשתו, ובהשתתפות קומץ סטודנטים-חונכים ממדרשת פיינברג, הפכה כעבור שלושה עשורים לתוכנית ארצית, בה משתתפים אלפי סטודנטים מכל מוסדות ההשכלה הגבוהה ועשרות אלפי ילדים מרחבי הארץ. בשנת 2008 זכתה התוכנית בפרס ישראל על תרומתה למדינה ולחברה.

 

מה גורם לסטודנט צעיר לאסוף לביתו שני ילדים יתומים? ומה גורם לאותו סטודנט לצאת למלחמה דון-קישוטית בביורוקרטיה, להתדפק על דלתות משרד החינוך, ולהקדיש מזמנו וממרצו לפרויקט ארצי לקידום ילדים ונערים, שנסיבות החיים הותירו אותם מאחור? רוני סבור, כי שורשיהן של המודעות החברתית, הנחישות והיוזמה שהובילו להקמת התוכנית, נעוצים בילדותו המוקדמת. כבן למשפחה מרובת ילדים, שעלתה ארצה מעיראק בשנות ה-50 של המאה הקודמת,נאלץ, כבר מגיל צעיר, להתמודד עם תנאי החיים הקשים במעברה, ולעמוד על זכותו לקבל השכלה. כך, לדוגמה, בסוף כתה יו"ד נקרא למנהל, שהודיע לו כי על אף הצטיינותו בלימודים הוא נאלץ לסלקו מבית-הספר, כיוון שלא שילם את שכר הלימוד. בתגובה, ניגש הנער למחלקת החינוך בעירייה, ודרש לקבל את ההנחה המגיעה לו כבן למורה.

 

רוני סיים את לימודי התיכון בהצטיינות, והמשיך ללימודי תואר ראשון בפיסיקה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית וללימודי תואר שני בפיסיקה במכון ויצמן למדע, שניהם במסגרת העתודה האקדמית, כשהוא נעזר במלגה צנועה מטעם הצבא. הוא זוכר ביקור של קצין שבא לראיין אותו בבית הוריו – דירה של 50 מ"ר בה התגוררו 10 נפשות. רוני נשאל אם הוא מודע לעובדה שהמלגה שיקבל היא בגובה 70 לירות לחודש בלבד – סכום שקשה לחיות ממנו, והשיב כי אין לו ברירה אלא להסתפק בה. ההתנסות הזו הובילה אותו להבנת החשיבות של הענקת מלגה משמעותית לחונכי פר"ח.

 

עם סיום התואר השני התגייס לשירות ממושך בצה"ל (ממנו השתחרר בדרגת סגן אלוף), ובתחילת שנות ה-70 החל בלימודים לתואר שלישי במדעי המחשב (אז במסגרת המחלקה למתמטיקה שימושית), בהנחיית פרופ' אביעזרי פרנקל. הייתה זו תקופה של התעוררות חברתית ששטפה את הארץ, בעיקר סביב פעילותם של הפנתרים השחורים, והיא שפקחה את עיניו לפערים החברתיים, ובעיקר למצבם של ילדים ממשפחות מעוטות יכולת. על רקע תסיסה חברתית זו התרחש אותו מפגש גורלי עם הילדים היתומים מאב, ומכאן הייתה הדרך לרעיון העומד בבסיס פר"ח קצרה: "הבנתי שמתן תשומת לב אישית הוא המפתח לדירבון ילדים להתאמץ יותר, להגיע להישגים, ולממש את יכולותיהם".

 

בתחילת המסע הארוך והמפרך, שנועד לשכנע את ראשי מערכת החינוך בחשיבותה ובנחיצותה של תוכנית פר"ח, נתקל רוני בעיקר בדלתות סגורות, בספקנות ובחוסר אמון. בפגישה עם מנכ"ל משרד החינוך הוצב לו אתגר: משרד החינוך יסכים לשקול את התוכנית, אם יצליח להשיק תוכנית פיילוט באחת האוניברסיטאות. פרופ' חיים הררי, שהיה באותה עת דיקן מדרשת פיינברג, תמך בתוכנית מהרגע הראשון, והודיע שהוא מוכן לכל מאמץ אפשרי כדי שתוכנית הפיילוט תצא לפועל במכון ויצמן למדע. זו הייתה תחילתה של ידידות שמתקיימת עד היום.

 

תוכנית הפיילוט החלה לפעול במכון ויצמן למדע בשנת 1973, בעידודו ובתמיכתו של ד"ר משה רשפון, שהיה אז ראש היחידה לפעילויות נוער – שם נמצאו המקום והתנאים הנדרשים להפעלת תוכנית בת מספר חונכים ונחנכים, בניהולה של רות עטר. רוני, מצידו, המשיך להתרוצץ ולהיפגש עם שרים, ראשי אוניברסיטאות ופוליטיקאים, כדי לגייס תמיכה נוספת לתוכנית. בשנת 1976, לאחר פגישה בין פרופ' הררי לשר החינוך דאז, אהרון ידלין, נתן משרד החינוך את ברכתו ואת מימונו לתוכנית בהיקף ארצי, ובהמשך התאפשרה הרחבה נוספת של התוכנית, הודות לתרומה מקרן ון-ליר.

 

עם צמיחתו של פר"ח נוצר צורך בניהול במשרה מלאה של הפרויקט, ורוני, שניהל את הפרויקט בהתנדבות, במקביל ללימודיו במכון ולעבודתו בצבא, העביר את המושכות לידיו של עמוס כרמלי (המנהל את פר"ח עד היום, ועומד לפרוש לגמלאות בימים אלה).

 

בשלב זה יצא רוני לשנתיים של מחקר בתר-דוקטוריאלי בבוסטון. כיום הוא עוסק בתחום טכנולוגיות מידע וטלקומוניקציה, ומתגורר באוסטרליה. בתו הבכורה (יעל) ובנו הצעיר (ליאור) מתגוררים שם, ובנו האמצעי (עמוס) ונכדיו מתגוררים בארץ – כך שהוא ואשתו מבלים הרבה מזמנם בטיסות.