מה היה אילו? על כוחו של דמיון ועל הדמיון בין ספרות למדע

 152 בוגרות ו- 156 בוגרים קיבלו באחרונה תוארי דוקטור ומוסמך ממדרשת פיינברג של מכון ויצמן למדע. בטקס השתתפו דיקנית המדרשה, פרופ' אירית שגיא, ראש המועצה המדעית של המכון, פרופ' זבולון אלעזר, ונשיא המכון, פרופ' דניאל זייפמן.  בין מקבלי תואר מוסמך בפיסיקה היו 25 בוגרים וארבע בוגרות; בכימיה - 12 בוגרים ושבע בוגרות; במדעי החיים -29 בוגרים ו -36 בוגרות; במתמטיקה ומדעי המחשב -14 בוגרים ושש בוגרות; בהוראת המדעים (עם תזה וללא תזה) - תשעה בוגרים ו -17 בוגרות, ובארכיאולוגיה מדעית – בוגרת אחת.  בין מקבלי תואר דוקטור בפיסיקה, היו 21 בוגרים וחמש בוגרות; בכימיה - 13 בוגרים ו -15 בוגרות; במדעי החיים -26 בוגרים ו -54 בוגרות; במתמטיקה ומדעי המחשב – חמישה בוגרים ושלוש בוגרות, ובהוראת המדעים -שני בוגרים וארבע בוגרות.  בין עוטי הגלימות וחובשי הכובעים היו גם 21 בוגרים מחו"ל שהשלימו לימודי מחקר בישראל. "שתי תכונות משותפות לנו, המדענים. הראשונה היא סקרנות חסרת מנוח, והשנייה היא אופטימיות חסרת גבולות שגורמת לנו להאמין כי יש ביכולתנו להגיע לחקר האמת ולהבנה עמוקה של הטבע", אמרה בטקס פרופ' אירית שגיא, דיקנית מדרשת פיינברג. "בוגרים יקרים, המחקרים שהובלתם יחד עם המנחים שלכם לימדו אתכם בעיקר לחשוב בדרך יצירתי ת ומאתגרת, לשאול את שאלות העתיד, ולאחר מכן לתכנן בקפידה את הדרך למציאת התשובות לשאלות".

את הרצאת האורח בטקס נשאה הסופרת דורית רביניאן, שספריה זכו לאהדת הקהל והביקורת, תורגמו ל -18 שפות, וריגשו רבבות קוראים בכל רחבי העולם. אלה היו דבריה לבוגרים הטריים: נולדתי וגדלתי בכפר סבא.  זה היה במרכז העיר. במרכז המדושא, המטופח, האשכנזי-מפא"יניקי של כפר סבא.  אלא שבמרחק שמונה קילומטרים מזרחה, בשכונת אלי כהן, גרו בני הדודים שלי. שתים-עשרה תחנות אוטובוס, ואי-שם, בשיכונים של עמידר, קרוב יותר לקלקיליה, כמעט כולן היו משפחות מזרחיות.

את ימי החופש הגדול הייתי מבלה אצל בני הדודים. בני 12 ו -13 גדולים ממני, בשנה ובשנתיים, ישנתי אצלם בספה הנפתחת, והצטרפתי אליהם כשיצאו לרחוב וחברו לילדי השכונה. גם אחרי שהחשיך, אפילו אחרי תשע בערב, עדיין היינו משחקים ברחוב.  היה שם מרכז מסחרי קטן עם שתי נדנדות, שנאספו סביבו הזקנים אחר הצהריים, ובערב ישבו בו על הברזלים נערים ונערות.  לא פעם פרצה תגרה והתחילו מכות. לא פעם עברה ניידת משטרה, נסעה בכביש באיטיות, באור כחלחל מהבהב.

ילדי השכונה היו חבורה ערה ומגובשת, מלהיבה, בנים ובנות. גם הם שיחקו "שבע אבנים" ו"עמוֹדוּ", ועשו כמו אצלנו מלחמות מים.  אבל הם היו שונים מהילדים שגדלתי איתם בבניין ומהילדים בכיתה שלי.  באלי כהן היו להם מלא אחים ואחיות קטנים שנסחבו אחריהם לכל מקום, לא היו להם כמעט דמי כיס, והם היו חצופים ופרועים יותר, אדונים לעצמם יותר.  בחושי הילדה הטובה שהייתי, הפחדנית קצת, זיהיתי שפה. באלי כהן, הילדים היו פחות מחונכים, למודי מחסור ולמודי סכנות, עזי נפש וקשוחים יותר. והיו עוד ניואונסים שזיהיתי ולא ידעתי לתת להם שם: משהו בעברית, העברית שלהם היתה שונה, משהו בהבעות הפנים ובשפת הגוף. לחלקם, למרות שנולדו בישראל, ואולי גם הוריהם היו ילידי הארץ, היה ניגון המִבטא של הסבא והסבתא שלהם.

פעם אחת, באיזו שבת, כשבאו הורַי אל הדודים כדי להחזיר אותי הביתה, יצאנו בצהריים, אבא שלי ואני, לטיול קטן. הלכנו לאורך חומת האבן הנמוכה, ועברנו על פני הכניסות לבניינים, על פני תיבות הדואר המעוקמות, פחי האשפה הגואים, וכתובות הגרפיטי. ואבא שלי, מתישהו הוא נעצר ומתח את זרועו והצביע מעל לראשי: "את יודעת , דוריתי?" הוא אמר, "לפני שנולדת, כשחיפשנו אמא ואני לקנות בית", הוא כיוון אל אחת המרפסות בקומה שלישית, "כמעט קנינו כאן, את הדירה הזאת". הגבהתי מבט אל המרפסת ואל התריסים הפתוחים שם, הסתכלתי על מעקה הברזל ועל הבגדים שהיו תלויים על חוטי הכביסה, ולרגע דימיינתי את עצמי עומדת שם למעלה, משיבה לי מבט בחזרה. ראיתי לרגע את האפשרות של עצמי כאן, את הילדה שיכולתי להיות אם אמנם כך היה, אם הייתי נולדת וגדלה בבית הזה, בבניין הזה, בשכונה הזאת, שאין בה אפילו עץ אחד. הבנתי ולא הבנתי: בבחירה שעשו הורַי כשהחליטו לרכוש את הדירה שלנו במרכז העיר, במרחק שתים-עשרה תחנות אוטובוס מכאן, נקבעה בעצם הזהות שלי. עוד לפני שנולדתי, בעסקת הנדל"ן ההיא, השרירותית, הוכרעה למעשה השאלה מי אני. הייתי בת 10 או 11 וצעירה מכדי להבין, אבל באותה שבת תירגלתי לראשונה את השאלה הגדולה ששואלת הספרות: מה היה אילו?

לימים ניסיתי עוד וריאציה על השאלה הזאת: מה היה קורה אילולא קמה מדינת ישראל בשנת 1948 ? נגיד הרעיון הציוני, שחיכה אלפיים שנים בגלות עד שהתעורר, היה מוסיף ומתעכב בה עוד 50-60 שנה, נגיד שגלגלי ההיסטוריה היו נעים לאט יותר, וישראל היתה נוסדת בזמן מאוחר יותר.

מה אם אי-אז בווינה, בשנת 1889 , אוסטרי בשם תיאודור הרצל היה מתחיל טיפול אצל השכן שלו ממורד הרחוב, הפסיכו-אנליטיקאי ד"ר פרויד, ומקץ חמישים דקות על הספה היה קם אותו הרצל ומתנער, משתכנע שהרעיון הזה של הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל זה הכל הזיות ושיגעון גדלות, ומחליט לרדת מהעניין. ונגיד שגם עד אמצע שנות ה -60 , כשהמשפחות של הורי היגרו לכאן מאיראן, עדיין לא עלו יהודים לארץ, וב- 1970 אבי ואמי לא היו מכירים זה את זה בהרצליה ולא נישאים בתל-אביב, ולא יולדים אותי כעבור שנתיים בכפר סבא – הצעירה האיראנית שהייתי, הבת שלהם, מי היא הייתה?

ואולי לא, לא כפר סבא ולא טהרן: מה אם הסבים והסבתות שלי היו מחליטים להגר לאמריקה במקום לעלות לישראל? מה אם היו מולידים אותי באיזה פרבר של לוס אנג'לס, והייתי גדלה באחת השכונות האיראניות שם, נעשית נערה אמריקאית, לומדת בבית ספר יהודי, חושבת ומדברת באנגלית – האם גם אז היתה שאלת הזהות מעסיקה אותי כל כך? האם עדיין הייתה מתעוררת בי התמיהה החוזרת "מה היה אילו?", והיה מתעורר הצורך לכתוב ולספר את עצמי באין-סוף גילגולים? או שאולי הייתי מישהי אחרת, מישהי אחרת לגמרי, שפטורה מכל זה.

אלא שהשאלה "מה היה אילו" שמורה לא רק לסופרים. היא תקפה לא רק לתסריטאי בהוליווד או למחזאי תיאטרון היווני. החוקר במעבדה גם הוא שואל: "מה היה ומה יהיה אילו". כמו הסופר, ששואב עלילות מתוך ניסיון חייו  ומתוך מציאות חייו, כך גם החוקר, הוא מבסס את מחקריו על סך כל הניסיון והידע האנושי שנצברו בתורות  המדע. וכמו הסופר, שבודה מלבו ורואה בעיני רוחו את הדמויות ואת מהלכי הקונפליקט, כך גם המדען – הוא הולך בעקבות חזון שברוח, פועל מעמדה של ניחוש, של השערה.

אני לא יודעת מה אצלכם, אבל אצלנו בביזנס קוראים לזה דמיון. ואני מבינה שלדבר על דמיון במכון ויצמן יכול אולי להיתפס כמו חזיר בבית כנסת, אבל אתם הרי אנשים נאורים וסובלניים, אז אתם תסלחו לי אם אטען שהסיסטמה המדעית בנויה על פרדיקציה שמקורה בדמיון, ולפיכך, השערת המחקר היא יצירת הדמיון של המדען, ושהוא-הוא, כושר הדמיון, שמעלה בכם, כמו בנו, את השאלה "מה היה קורה אילו" – על אין-סוף הווריאציות, הפיצולים וההסתעפויות שגלומות בתשובה לה. שונות ככל שתהיינה המלאכות, גם אתם וגם אנחנו זקוקים להשראה. משני העיסוקים מחויב שאר רוח. פריצת דרך אמנותית, או פריצת דרך מדעית, כדי שתהיה זו פריצת דרך משמעותית, נדרשת לה יכולת ניבוי, כשרון להעלות בדמיון את מה שטרם נולד. ואולי יהיה גם מי שיגיד: כישרון לראות וכישרון לעשות כל שבכוחנו כדי להוכיח זאת, כדי להביא את הרעיון לכדי ממש. את המופשט להפוך לשריר, לעובדה.

כתיבת רומאן בן כמה מאות עמודים דומה אולי לעריכת ניסוי בן ארבע או חמש שנים. גם אנחנו האמנים, כמוכם המדענים, מעלים בנפשנו ספקולציה, ויוצאים לדרך כדי להוכיח את אמיתותה. ובשני המקרים הדרך הזאת מבוכית ומחייבת אמונה, אורך רוח ושכנוע עצמי, התמסרות. ויבוא שוב מי שאמר קודם ויוסיף ויגיד: למדען ולסופר, שניהם נדרשת מידה מסוימת של מגלומניה, איזו גדלות רוח כדי לבצע קפיצת מחשבה נחשונית מעל הידוע והמוכר, איזו גרנדיוזיות אינטלקטואלית כדי לנסח דבר-מה מקורי באמת.

אם לכם יש קופרניקוס ודרווין, גלילאו גליליי וגם ווטסון וקריק, אז לנו יש אריסטו והמְסַפֵּר המקראי, טולסטוי  ונבוקוב. לכל הענקים האלה היה וואחד דמיון. אלה וגם אלה הפכו דמיון למעשה. הייתה להם הסגולה להיות בעתיד, להיות בו ברוחם, ולראות נכוחה את מה שטרם התהווה. ואם להיתלות לרגע באילנות גבוהים, ובאילן היוחסין שלכם דווקא, נדמה לי שפעם קראתי שאת יכולת הדמיון פיתח האדם בשירות שרידותו האבולוציונית. פחד המוות הוא שפיתח את היכולת לנחש בעוד מועד את הסכנה, את הצפע בגל הקוצים או את הטורף בחשיכה, לדמיין את קירבת הסכנה כדי להתגונן מפניה. והנה לכם עוד קו גורל משותף בין מחקר ובין סיפור: הפחד כתסריטאי, אינסטינקט ההישרדות כמי שמכתיב לנו, באמצעות הדמיון, הניסוי והטעייה, את היתכנות התרחיש ותוצאותיו.

מלה אחרונה לבוגרים: אתם, שכמו שנהוג לומר בטקסים כאלה, "ניצבים היום בפתחו של פרק חדש בחיים", צאו מכאן, ולכו תעשו איתם ככל שיעלה על רוחכם.

אל תפסיקו לדמיין. תעזו לדמיין עוד. לכו תעשו שימוש בכוח הזה כדי לעשות עוד, כדי ליצור עוד, להמציא עוד. וסליחה שאני מתחילה להישמע כמו קלישאה של נאומי השראה בסרטי בוגרים אמריקאים, אבל זה באמת נכון מה שהם אומרים שם: אם אתה מסוגל לדמיין את זה – אתה מסוגל גם להשיג את זה. בהצלחה רבה.