מוח בורח מהפסד

אנשים מוכנים לקחת סיכון כדי להרוויח, אך כשיש אפשרות שיפסידו הם יחפשו כל דרך להימנע מכך לגמרי – גם אם פעולתם מנוגדת להיגיון. ההבנה שאנשים נותנים משקל רב יותר להפסד מלרווח בקבלת החלטות נמצאת בבסיס "תורת הערך" שזיכתה את דניאל כהנמן בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002. ועדיין, מעט מאוד ידוע על איך הימנעות מהפסדים משפיעה על התנהגויות כמו למידה וזיכרון ועל המנגנונים המוחיים שבבסיס התנהגויות אלה. במחקר חדש בבני-אדם, שממצאיו מתפרסמים בכתבי-העת המדעיים Nature ו-Current Biology, גילו חוקרים ורופאים – בהובלת פרופ' רוני פז וד"ר תמר רייטיש-סטולרו ממכון ויצמן למדע ומנתח המוח פרופ' עידו שטראוס והנוירולוג ד"ר פיראס פאהום מהמרכז הרפואי תל אביב על-שם סוראסקי (איכילוב) – מנגנונים מוחיים שאחראים לכך שבני-האדם רגישים יותר להפסד ומתייחסים אליו אחרת מרווח בזמן למידה וקבלת החלטות. הפעלה של מנגנוני הימנעות מהפסד שלא לצורך ובאופן מוגזם, יכולה להסביר את התנהגותם של אנשים המתמודדים עם חרדה ופוסט-טראומה (PTSD).

האמיגדלה, מבנה דמוי שקד באונה הרקתית במוח, היא מרכז עיבוד רגשי של תחושות כמו פחד ולחץ ומווסתת את התגובה לסכנה. "בשנים האחרונות, גובר השימוש באלקטרודות המוחדרות לאזורים בעומק המוח – ובהם האמיגדלה – כדי למצוא את המוקד של התקף אפילפטי אצל חולים שאינם מגיבים לתרופות", מסביר פרופ' שטראוס. "בניגוד לאלקטרודות שמונחות על הקרקפת (EEG) ומודדות פעילות חשמלית ממוצעת על פני הרבה אזורים נרחבים ומיליוני תאי-עצב, האלקטרודות העמוקות מודדות פעילות חשמלית ברזולוציה של תא עצב בודד ולכן מאפשרת לחקור ולהבין את החישוב שנעשה במוח על ידי אוכלוסיות מקומיות של תאים". במחקר החדש, רתם צוות המחקר את האלקטרודות העמוקות לחקר המנגנון העצבי של הימנעות מהפסד בזמן למידה. 

בזמן ניסוי הלמידה, התנסו הנבדקים המחוברים לאלקטרודות במשימות משני סוגים – משימות שבהן ניתן להרוויח נקודות וכאלו שבהן עלולים להפסיד נקודות. בכל פעם הושמע צליל שמאותת אם זו משימת רווח או הפסד, ואז הופיעו על המסך שתי צורות – אחת עם סיכוי גבוה לרווח (במשימת הרווח) או להפסד (במשימת ההפסד) ואחרת עם סיכוי נמוך. לאורך הניסוי הנבדקים למדו איזו בחירה מובילה ליותר רווח ואיזו בחירה מובילה לפחות הפסד. בשני המצבים הם למדו מה הבחירה שמספקת באופן עקבי ביצועים טובים יותר.

""חשש מהפסד גורם לאנשים להסתמך פחות על הידע שצברו ולהתעקש למצוא דרכי פעולה חדשות, גם כשזה מוביל ליותר הפסד ופחות רווח בטווח הקצר"

"ולמרות זאת, הביצועים בשתי המשימות היו שונים. גם לאחר שלמדו מהי הבחירה שמקטינה את הסיכויים להפסד במשימת ההפסד, המשיכו הנבדקים מעת לעת לבחור בצורה האחרת. הם ניסו נואשות למצוא אסטרטגיה כלשהי שתמנע לחלוטין הפסד ולא רק תקטין את היתכנותו", מתארת ד"ר רייטיש-סטולרו את הממצאים המתפרסמים ב-Nature. "מנגד, במשימת הרווח ביצעו הנבדקים בעקביות את הבחירה עם הסיכויים העדיפים וחיפשו פחות דרכי פעולה יצירתיות".

כל בעל-חיים מצוי תמיד בדילמה בין ניצול הידע והניסיון שצבר לבין חיפוש וחקר דרכי פעולה חדשות וטובות יותר. הממצאים במחקר מראים כי בבני-אדם הדילמה הזו משתנה בין מצבי רווח והפסד, וכי חשש מהפסד גורם לאנשים להסתמך פחות על הידע שצברו ולהתעקש למצוא דרכי פעולה חדשות, גם כשזה מוביל ליותר הפסד ופחות רווח בטווח הקצר.

על מנת לפענח את המנגנונים העצביים שמאחורי התנהגות זו, עקבו המדענים ברמת תא העצב הבודד אחר הפעילות החשמלית של מאות תאי עצב באזורים שונים במוח. הם גילו כי יש תת-קבוצה של תאי עצב באמיגדלה ובאזור קליפת המוח הרקתית שפעילים ומספקים אותות חשמליים בקצב גבוה יותר לפני שמתקבלת ההחלטה לחקור אפשרויות חדשות. במלים אחרות, תאים אלו מסמנים האם בבחירה הבאה נחקור אפשרות חדשה או שננצל את הידע הקודם.

"מנגנון זה פעל גם במשימות ההפסד וגם במשימות הרווח ובעוצמה זהה, ולכן התקשינו בהתחלה להבין מדוע נבדקים חוקרים יותר במשימות ההפסד", מציינת ד"ר רייטיש-סטולרו. "נדרשנו לחשוב מחוץ לקופסה והעלינו את האפשרות שרעש עצבי מעצב את ההתמודדות עם סיכון להפסד".

רעש עצבי הוא חוסר עקביות בפעילות של תאי עצב, כלומר מצב שבו לתאים יש רגעים של ירי מהיר ורגעים של ירי איטי. צוות החוקרים זיהה עלייה ברמת הרעש העצבי באמיגדלה בתנאים של סיכון להפסד. "באמצעות מודלים חישוביים זיהינו כי הרעש העצבי באמיגדלה קשור לתחושת חוסר הוודאות. זיהינו גם כי אנשים רגישים יותר לחוסר ודאות ביחס להפסדים מאשר לרווחים, וזה מעורר בהם התנהגות חקרנית יותר", מתארת ד"ר רייטיש-סטולרו ומרחיבה את היריעה: "כשהתנהגות חקרנית מאבדת את הבלמים ויוצאת משליטה, אנשים הופכים לטרודים במחשבה שיש דרך פעולה טובה משלהם, וזהו בין היתר סימן היכר מובהק של הפרעות חרדה".

מה אומר לכם הצליל הבא

בחלק השני של אותו ניסוי, שממצאיו מתפרסמים ב-Current Biology, התמקדו המדענים בהיבט אחר של קבלת החלטות – היכולת להכללה. המדענים השמיעו לנבדקים צלילים שקושרו עוד קודם לכן לרווח או להפסד, לצד צלילים חדשים שהיו קרובים או רחוקים מהם. הם גילו שהנבדקים נטו לזהות טווח רחב יותר של צלילים חדשים כ"מוכרים" כאשר אלה היו קרובים לצליל שנקשר בהפסד. יתרה מכך, המוח שלהם נטה לפרש צלילים הדומים לצליל ההפסד כאות אזהרה.

"למידת חוקים או הכללה היא מסימני ההיכר המרכזיים של אינטליגנציה", אומר פרופ' פז. "ההכללה הרחבה של אותות סכנה התפתחה לאורך האבולוציה ומאפשרת לנו לגבש מתוך הניסיון שלנו כללי זהירות גורפים שישמרו עלינו גם מפני סכנות חדשות. ואולם, כשההכללה יוצאת משליטה היא עלולה להיות מזיקה. זו הסיבה שלאחר שמיעת התרעה על ירי רקטות, אפילו נהמת אופנוע חולף ברחוב מכניסה אותנו לבהלה. זה מנגנון הגנה מצוין, אבל כשהוא מיושם ביתר, כמו בפוסט-טראומה (PTSD), הוא מוביל לתגובות לחץ, לדיכאון ולחרדה גם במצבים יומיומיים".

הרישום מהאלקטרודות בעומק מוחם של הנבדקים חשף מנגנון עצבי שמסביר מדוע אנו נוטים יותר להכליל כשיש סיכון להפסד. המדענים זיהו שתאי עצב באמיגדלה מופעלים ביתר על-ידי צלילים שדומים לצליל ההפסד, וכי פעילות זו מקדימה את ההכללה, כלומר מקדימה את קבלת ההחלטה שמדובר בצליל מוכר.

"הצלחנו לנבא לפי רמת פעילות התאים האם אדם יבצע הכללה ויחשוב ששמע צליל מוכר או שמדובר בצליל בלתי מוכר", אומר פרופ' פז. "התניה שלילית יכולה לגרום לנו לחשוב ששמענו צליל שונה מזה ששמענו באמת, כלומר לשנות את העיבוד החושי שלנו. אומנם הקשר בין האמיגדלה ובין פחד וחרדה ידוע כבר שנים רבות, אך עד לאחרונה לא היינו מסוגלים לבחון ברזולוציה גבוהה את המנגנונים העצביים של קבלת החלטות בבני-אדם, ולכן גם לא ניתן היה להבין מה בדיוק משתבש במצבי מחלה. הממצאים החדשים סוללים את הדרך לטיפולים טובים יותר בפוסט-טראומה ובהפרעות מצב רוח".

במחקרים השתתפו גם ד"ר קריסטופר אברג, דין הלפרין וכרמל אריאל מהמחלקה למדעי המוח במכון ויצמן; ד"ר גנלה מוריס מאוניברסיטת תל אביב וד"ר לילך גולדשטיין וד״ר לוטם ברגמן מאיכילוב.