סיפורי זכוכית

01.03.2014
 
משה נאור (נוטמן)
 
 
בשנת 1934, במושבה רחובות, הסתובב זאטוט כבן שבע, לבוש מכנסיים עם כתפיות וחולצה מכופתרת. הוא הגיע זה מקרוב מבוכום שבגרמניה, בה נולד ב-1927. ימיו הראשונים במושבה לא היו קלים. השוני שבלבושו וחוסר האפשרות לתקשר בעברית היו מקור לצחוק וללעג. אך במהרה השתלב היטב בנוף רחובות והפך ל"אחד מהחבר'ה". הילד הזה הוא משה נאור (נוטמן) – נפח הזכוכית המיתולוגי של מכון ויצמן למדע.
 
כשהמפלגה הנאצית התבססה בגרמניה, אביו של משה לא מצא שם עוד את מקומו, וביקש מקרוב משפחה לדאוג לאישור עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט). תוך זמן קצר סגר את בית המסחר שלו, התעלם מדברי האחרים – אשר חשבו שתוך זמן קצר ייטב, והעלה את משפחתו הקטנה ארצה. משה, על אף גילו הצעיר, זוכר את המהומות נגד הסוחרים היהודים, שבעקבותיהן החליט אביו לעלות ארצה.
 
המשפחה התיישבה ברחובות, שם החליף האב את מקצועו, מסוחר לעובד בכבישי הדרום, ומשה ראה אותו בעיקר בסופי שבוע. שכנה של משפחת נוטמן היה יחיאל פלדי, מי שהיה ממונה על גני המכון. כשנודע ליחיאל שמחפשים שוליה בבית המלאכה של המכון, הוא הציע למשה, שהיה אז כבן 17, להגיש את מועמדותו. ואכן, בשנת 1945 התקבל משה לעבודה.
 
בית המלאכה נוהל ביד רמה על-ידי המהנדס ברנרד פלדמן. פלדמן הכיר בכישרונו של משה הצעיר, ועוד בטרם מלאה שנה לעבודתו, הציע לו לנסות להתקבל כעוזר אצל שמעון הרץ, נפח הזכוכית. ניפוח זכוכית היה חשוב מאוד: מעטים היו מוצרי הזכוכית המוכנים, ומערכות שלמות מזכוכית נבנו בבית המלאכה של המכון.
 
שמעון הרץ, עולה מהונגריה, היה בעל מקצוע מעולה, שלמד ניפוח זכוכית בחברת "אוסרם" (Osram) – אחת החברות המרכזיות לייצור נורות. הוא קיבל את משה ולימדו את רזי המקצוע. העבודה לא הייתה קלה, ואף מסוכנת: חומר הגלם אז היה זכוכית רכה, שאינה חסינה לחום, וכל פעולה מוטעית גרמה למכשיר שנבנה להיסדק או להתפוצץ. פניו של הרץ נכוו והושחתו עקב התפוצצות מבער שעבד באמצעות אדי בנזין.
 
משה נוכח במו עיניו בסכנה שבניפוח זכוכית, אך הדבר לא הרתיעו מללמוד את המלאכה. לאחר כשנה וחצי, כאשר שמעון הודיע שהוא עוזב את הארץ, היה משה לאחראי על בית המלאכה לניפוח זכוכית. גם את שירותו הצבאי, במסגרת חמ"ד, עשה במכון. הוא הדביק בהתלהבותו לעבודה את שני אחיו, מאיר ודן, שהצטרפו אליו. מאיר עבד מספר שנים ועזב את המקצוע. דן הצטרף למכון ב-1959 כשהיה בן 16, ולאחר שירותו בצה"ל חזר לעבוד בבית המלאכה. לימים היה גם הוא למנהל בית המלאכה, ועבד שם עד צאתו לגמלאות בשנת 2011.
 
לאחר מלחמת העולם השנייה התקדמו מאוד האמצעים לייצור זכוכית. משה למד לעבוד עם החומרים ועם המכשירים החדשים, ובית המלאכה התפתח יפה. בתקופה זו המכון עדיין לא התמסד, ולא היה נוהל מסודר למסירת עבודות. "הזמנות העבודה" היו מגיעות בצורות שונות ומשונות: מדען היה מגיע לבית המלאכה לליבון רעיון, ותוך כדי שיחה שורטטה סקיצה גסה של המערכת הדרושה; מדען יכול היה גם להביא שרטוט של מערכת שעליה עבד בחו"ל. כולם השתדלו להיות יעילים ומקוריים כדי לעשות את הבלתי-אפשרי – להקים מכון מחקר ראוי לשמו בתקציב זעום ובתנאים-לא-תנאים.
 
עם תום מלחמת העולם השנייה החלו בארץ המאורעות, ומסוכן היה להגיע לרחובות. במלחמת השחרור טסו מעל לרחובות מטוסים מצריים, ובאחד המקרים הטילו פצצה שנפלה בבית שכנו של משה וגרמה נזקים רבים. היא יועדה כנראה למכון זיו. שרגא סאלק, עובד בבית המלאכה למכשירנות, נהג לירות לעבר המטוסים ברובה אנגלי שהיה ברשותו. בחצר הבית של משה, כמו בחצרות רבות אחרות, היה מחסה – בור אליו ירדו באמצעות סולם.
 
בספרו של פרופ' ג'ו יפה על ימיו הראשונים של המכון מוקדש פרק שלם לבית המלאכה לניפוח זכוכית. בין השאר כותב ג'ו, שככל נפח זכוכית מעולה, גם משה ידע את ערכו והתנהג בהתאם. התקרית הבאה מדגימה זאת: ד"ר בנימין בלוך, מנהלו האדמיניסטרטיבי של המכון, חשב שרוח ההתנדבות צריכה לשרור במכון, אך משה חשב אחרת – ולבקשתו של בלוך שיישאר שעות נוספות ללא תמורה, השיב: "אני לא מדען, לי צריך לשלם". ד"ר בלוך השתומם – איש לא דיבר אליו כך.
 
גאוותו של משה היא בעיקר על כך שזכה לעבוד עם מדענים מהשורה הראשונה בתקופה כה משמעותית למדינה ולמכון, והיה עד להפיכתם של פרופסורים שבאו ממוסדות ידועי שם בחו"ל ל"צברים" לכל דבר – העניבה שהייתה חלק מלבושם הוסרה, וחולצה עם שרוולים קצרים החליפה את החליפה.
 
כשפרש משה מהמכון ב-1992, הוא פתח דף חדש כנפח זכוכית עצמאי, והוא עדיין עושה עבודות עבור המכון כספק חיצוני.
 
משה נאור (נוטמן). משמאל: עם אחיו, דני נוטמן
 
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם