בכיוון התנועה

המדענים חקרו את שיעתוק הגנים המקודדים מולקולות בקרה קטנות, הקרויות מיקרו-אר-אן-אי. הניסוי בוצע בתאי אדם, ובמסגרתו נבחנו תהליכי שיעתוק שבוצעו בקצב שונה: קצב גבוה, בו נעים האנזימים ב"צרורות", וקצב נמוך, בו יוצאים האנזימים בזה אחר זה, בהפרשי זמן גדולים יחסית. התוצאות היו מפתיעות, ולכאורה נוגדות את ההיגיון: כאשר אנזימי השיעתוק יצאו למשימה בצרורות, פחתה כמות המיקרו-אר-אן-אי שנוצרה. לעומת זאת, כאשר האנזימים יצאו לדרכם בהפרשים גדולים יותר, היה ייצור המיקרו-אר-אן-אי יעיל יותר.

 

המדענים גילו, שכאשר האנזימים יוצאים למשימה ב"צרורות", נוצרים פקקי תנועה, ממש כפי שקורה בשעות העומס בכבישים. כאשר האנזים הראשון נעצר ב"פסי האטה" – אות מולקולרי הגורם להפסקה השיעתוק – האנזימים הבאים אחריו מתנגשים בו, כמו ב"תאונת שרשרת", ונופלים מהגן (או "יורדים מהפסים"). תאונות כאלה מפחיתות את כמות המיקרו-אר-אן-אי הנוצרת. לעומת זאת, כאשר האנזימים יוצאים לדרכם במרווחי זמן גדולים יותר, הם שומרים על מרחק ביטחון אחד מהשני, וכך הנסיעה חלקה יותר, ללא התחוללות של תאונות דרכים – וכתוצאה מכך גוברת היעילות של ייצור המיקרו אר-אן-אי בתא. במילים אחרות, כמו בהרבה מקרים אחרים בחיים, מתברר שגם בעולם המולקולרי של התאים החיים – "פחות זה יותר".

 

ממצאים אלה שופכים אור חדש על ייצור המיקרו-אר-אן-אי, ובכך עשויים לסייע בתכנון תרופות המבוססות על מולקולות אלה. המיקרו-אר-אן-אי התגלה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, והוא עשוי למלא תפקיד מפתח ברפואה העתידית, בין היתר מכיוון שהוא שולט בהתבטאות של גנים, ובהם גנים המעורבים בהתפתחות של מחלות סרטניות.