נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

על תפקיד המפתח שמילא ד"ר חיים ויצמן בפיתוח תעשיות המלט בישראל
02.09.2019

ב-15 בנובמבר, 1919, שב ד"ר חיים ויצמן ארצה ממצרים, שם נפגש עם פילדמרשל אלנבי, הנציב הבריטי העליון של מצרים וסודן. עם שובו מיהר לסכם את פגישתו במברק ששלח למשרד הציוני בלונדון ובו דיווח, בין השאר, על החלטה לרכוש קרקעות לבניית בתי חרושת למלט שמיקומם ייקבע בעתיד. למטרה זו הוקצו 300,000 לירות שטרלינג. בנוסף, קיבל ויצמן אישור להעלאתם ארצה של 700-500 עובדים מיומנים למטרות שונות.

ארבע שנים מאוחר יותר, התאגדו שבעה אנשי עסקים יהודים בלונדון וייסדו את "הסינדיקט למלט פורטלנד בארץ ישראל", לימים בית החרושת נשר. ויצמן שכנע את מיכאל פולק, מי שעתיד להיות מנהל בית החרושת, להצטרף לסינדיקט ולעמוד בראש החברה. המהנדס נחום וילבושביץ, שסייר באותה עת בארץ, אסף דגימות קרקע מאזור הר הכרמל ועמק הקישון, ונקבע כי תנאי המקום מתאימים לייצור מלט בכמויות מסחריות וברמה גבוהה.

ב-1925 החל הייצור בנשר – מפעל המלט הראשון במזרח התיכון. למעשה, הקמת המפעל הייתה התגשמות משאלתו של בנימין זאב הרצל, שכבר ב-1902 כתב בספרו "אלטנוילנד": "תכנון בנייתה של מדינה לעם היהודי חייב להביא בחשבון גם את ייסודו של מפעל מלט עברי". בשנתו הראשונה ייצר המפעל 43,494 טונות – מעט יותר מפי שניים מיבוא המלט ב-1922. שנה לאחר מכן, כבר ייצא המפעל מלט לסוריה ובהדרגה למדינות נוספות במזרח התיכון.

בשנתו הראשונה ייצר המפעל 43,494 טונות – מעט יותר מפי שניים מיבוא המלט ב-1922. שנה לאחר מכן, כבר ייצא המפעל מלט לסוריה ובהדרגה למדינות נוספות במזרח התיכון. לכל אורך הדרך היה ויצמן מעורב מאוד בנעשה בחברה ועקב אחר קשייה והצלחותיה"

לכל אורך הדרך היה ויצמן מעורב מאוד בנעשה בחברה ועקב אחר קשייה והצלחותיה. למשל, כאשר נתקלה בבעיות מיסוי על יבוא מכונות מגרמניה, שלח לו הרי סאקר, עורך הדין שייצג את החברה, עותק ממכתבו לנציב העליון דאז, הרברט סמואל, בתקווה שיוכל לעזור. כה קרובים היו היחסים בין פועלי נשר לוויצמן, שכאשר ניצל מתאונת דרכים ב-1936, הם רשמו אותו בספר הזהב של קק"ל.

ב-1934 החל התכנון של מפעל מלט נוסף, "שמשון", בהַר-טוּב בגבול השפלה והרי ירושלים. יוזם החברה היה נחום מן – מי שהיה מנהל הסינדיקט למלט בפולין ובא כוחה של חברת התעשייה הכימית הבלגית  Solvay – ובהסכמתו של ויצמן אף עמד בראשה. המקום נבחר הודות למרבצי אבן גיר שהיו במקום. בישיבה עם הנציב העליון שהתקיימה ב-15 במאי, 1934, הצליח ויצמן לקבוע מכסה של 150 עובדים לחברה.

הבנייה החלה באביב 1936 ולאחר כחודשיים הופסקה עקב מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. לכששקטה הארץ התחדשה הבנייה, אך מלחמת העולם השנייה הקפיאה לחלוטין את המיזם. בתום המלחמה, חזרו היזמים לפעול להקמתו. לשם כך, פנה נחום מן לסרג' קרלינסקי, שכיהן במשרה רמה במשרד המסחר והתעשייה בבריטניה, ובעזרתו הצליח לרכוש את הציוד הדרוש למפעל ולקבל ערבות מממשלת בריטניה. ויצמן היה מעורב בכל פרט ונרתם לפתור קשיים ניהוליים שצצו במהלך הדרך, אך במלחמת העצמאות הושחת הציוד כליל, ורק ב-1954 החלו בייצור.

בינתיים, היה זה מפעל נשר, שסיפק את חומרי הבנייה לקליטת העלייה. ב-20 באוקטובר, 1939, פנה ויצמן לפולק, ששהה בפריז, וביקש ממנו לספק מלט בשווי 50,000 לירות שטרלינג בתשלומים לטווח ארוך ובריבית נמוכה ככל האפשר, למימוש תוכנית בנייה של כ-1,000 בתים במטרה לתת מענה הן לצורכי הדיור והן לבעיית האבטלה.

בשל תנופת הבנייה הגדולה, החליטה החברה להקים ב-1950 מפעל נוסף ברמלה. המקום נבחר בשל מיקומו על צומת דרכים חשוב, קרבתו לחומרי גלם והתקווה שיהווה מקור פרנסה לעולים הרבים שהתגוררו בסביבה.

ב-1969 החליטה חברת נשר לרכוש את חברת שמשון, ובשנת 2015 מכרה אותו למשפחת וייל. כיום נקרא המפעל "מלט הר-טוב". נשר מפעילה כיום שני מפעלים: בנשר חיפה טוחנים מלט מקלינקר ומייצרים 1.2 מיליון טונות מלט בשנה. בנשר רמלה מייצרים כארבעה מיליון טונות קלינקר וכחמישה מיליון טונות מלט בשנה, והמפעל נחשב לאחד הגדולים בעולם מבחינת תפוקת הייצור באתר בודד.

בשנת 2000 זכתה חברת נשר בפרס המילניום מטעם האו"ם וארגון ICC על הישגיה בתחום איכות הסביבה. בכך הפכה לחברת המלט היחידה בעולם שזכתה בפרס זה. בשנת 2015 זכתה החברה בתעודת הוקרה מהמשרד להגנת הסביבה ומהתאחדות התעשיינים על פרויקט למִחזור פסולת.

חברת מלט הר-טוב מייצרת כ-1,800 טונות מלט ליום. גם היא זכתה להוקרה, וב-1960 זכה מפעל שמשון בפרס קפלן ל'פריון הייצור" לגאוות עובדי המפעל ותושבי העיר בית-שמש.

ויצמן היה ודאי נרגש לראות כיצד התפתחו מפעלי המלט שעל הקמתם עמל כה רבות.

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם