מתוך האלבום המשפחתי. כשהיה בן חמש התיישב ליד הפסנתר והחל לנגן

בחרתי במדע

16.01.2020

פרופ' אברהם (אברומי) אמסטרדם ויתר על קריירה מוסיקלית לטובת המחקר, אבל הצלילים המשיכו תמיד להתנגן ברקע

זו הייתה דילמה שחצתה עולם ומלואו – בין מדע למוסיקה, בין סודות החיים לביטוי הנפש. אברהם (אברומי) אמסטרדם, כיום פרופסור אמריטוס במכון ויצמן למדע, היה אז נער צעיר. והוא בחר במדע. בחירה זאת הוליכה אותו בסופו של דבר לחקר סמנים מולקולריים לאבחון מוקדם של סרטן הלבלב וסרטן השחלה. אבל המוסיקה תמיד נשארה ברקע.

הוא גדל בחיפה למשפחה קשת יום, וכשהיה ילד רכשו הוריו, במאמץ רב, פסנתר. אברומי הקטן, שהיה אז בן חמש, התיישב ליד הפסנתר וכעבור ניסיונות קצרים יחסית הצליח לנגן קטעים שלמים. ההורים רשמו אותו לבית-הספר למוסיקה על-שם דוניה ויצמן. הוא התמיד והתגלה כבעל שמיעה אבסולוטית. מכיוון שמשפחתו התקשתה לשלם בעבור השיעורים, ביקשו ממנו בקונסרבטוריון ללמד ילדים אחרים שהתקשו בנגינה, וכך מימן את לימודי המוסיקה שלו. במקביל, סיים גם את הלימודים בבית-הספר הריאלי בחיפה – והתגייס לגדוד הנח"ל המוצנח.

זו, פחות או יותר, התקופה שבה, לאחר התלבטות ארוכה, בחר ללכת בדרך המדע ולהותיר את המוסיקה לשעות הפנאי. לאחר השירות הצבאי, התקבל ללימודי תואר ראשון בביוכימיה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. גם את שכר הלימוד באוניברסיטה מימן באמצעות המוסיקה. "הלכתי לשק"ם", הוא מספר, "וקניתי שם אקורדיון, שבו אני מנגן עד היום". הוא לימד את עצמו לנגן בכלי והתחיל להופיע בברים ובשמחות. "כך התפרנסתי עד שהשלמתי את הלימודים לתואר ראשון", סיפר. בהמשך היה עוזר הוראה של פרופ' אברהם לויטר, ובמקביל, למד את רזי תנועת המפוח של האקורדיון מיהודה אופנהיימר, אחד האקורדיוניסטים הטובים בארץ.

הוא סיים תואר שני ושלישי במחלקה לביולוגיה כימית באוניברסיטה העברית ונסע לניו-יורק, שם ביצע מחקר בתר-דוקטוריאלי בהנחייתם של פרופ' ג'ורג' פלאדי ופרופ' ג'יימס ג'יימיסון במחלקה לביולוגיה של התא באוניברסיטת רוקפלר. "זו הייתה תקופה נהדרת, ואחרי שהייתי שם שלוש שנים רצו שאשאר. באותה תקופה ניסיתי להתקבל גם למכון, ועד שקיבלתי תשובה זרמו אליי הרבה הצעות מאוניברסיטאות מובילות בארצות-הברית. אבל כשהודיעו לי שהתקבלתי כחוקר במכון החלטתי לחזור לארץ".

בשנת 1973 הצטרף למחלקה לחקר ההורמונים במכון ויצמן למדע. מחקריו התמקדו בפעילות הנורמלית והסרטנית של השחלה הבוגרת. קבוצת המחקר שלו הצליחה, לראשונה, לגדל בתרבית תאי שחלה בעלי אורך חיים בלתי-מוגבל ("בני אלמוות"), מבלי לאבד את התגובתיות שלהם להורמונים גונדוטרופיניים, שפעילותם הכרחית להבשלת הביצית. מערכת תאים ייחודית זו מצויה כיום בשימוש נרחב במעבדות שונות בארץ ובעולם.

פרופ' אמסטרדם עבד, כבר בשלבים המוקדמים, בשיתוף פעולה עם רופאים, מטופלים ומטופלות, וביצע ניסויים על רקמות אדם, בתקופה ששיתופי פעולה מסוג זה עדיין לא היו חלק משגרת העבודה המדעית.

במחקר שביצע בשנים האחרונות, מצא פרופ' אמסטרדם שקיימים שני גורמים מולקולריים ייחודיים, ממקור עוברי, ששילוב ביניהם עלול לזרז את התפתחותו של גידול סרטני בשחלה. תובנה זו עשויה להוביל בעתיד לפיתוח שיטות טיפול מתקדמות בסרטן השחלה, ואולי אף לבלימתו בעוד מועד. בהמשך התברר שבסרטן הלבלב מעורבים גורמים  מולקולריים דומים.

במשך השנים הגיעו למעבדתו של פרופ' אמסטרדם מדענים אורחים מרחבי העולם, בין היתר מאוסטריה, פינלנד, יפן וסין. הסטודנט ביונג-סון סו מדרום-קוריאה, שסיים את עבודת הדוקטורט שלו במעבדתו של אברומי ועלה בהמשך לדרגת פרופסור, היה ממקימי האוניברסיטה הבין-לאומית הנדונג גלובל בדרום-קוריאה, והוא אף כיהן בה כדיקן הסטודנטים. שנים לאחר מכן, חזר כמדען אורח בשנת שבתון למעבדתו של אברומי. "התגעגעתי לעבודה האינטנסיבית במעבדה, כפי שזכרתי אותה מהתקופה שלמדתי כאן", סיפר. "הגעתי לכאן אחרי 13 שנה, ובכל זאת אני מרגיש כאן לגמרי בבית".

"אני מאושר כשאני ליד הפסנתר, או מאחורי האקורדיון. המוסיקה, הנגינה, מעוררות אותי לחיים"

במקביל לפעילות המדעית המשיך אברומי לנגן באקורדיון בכל הזדמנות אפשרית, עד שלפני כעשור החל לעשות זאת בהתנדבות, אחת לשבוע, עם קבוצה של נגנים נוספים. הם ניגנו בבתי אבות, במועדוני קשישים, לאנשים עם מוגבלויות, בגני ילדים עם צרכים מיוחדים ולפני כל מי שהיה זקוק לעידוד. "ההתנדבות והקשר החם עם האנשים מעניקים לי סיפוק עצום", הוא מספר. אני מאושר כשאני ליד הפסנתר, או מאחורי האקורדיון. המוסיקה, הנגינה, מעוררות אותי לחיים".

את שנותיו במכון הוא מסכם בפשטות: "כשאני משווה את הרמה הגבוהה של המחקר במכון למקומות שבהם עבדתי ברחבי העולם, כגון אוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק או מכוני מקס פלאנק בגרמניה, אני נוכח לדעת שאנחנו באותה רמה. אני מכיר תודה למכון ויצמן על כך שהתאפשר לי להתמקד בעבודת המחקר שלי באופן חופשי, עם כל התמיכה הנדרשת. כעת, בגיל 80, כשאני פחות נייד, העבירו את המחשב שלי הביתה כדי שאוכל להמשיך לעבוד כל עוד אני יכול".

שתף