סיפור מקומי

"למידה היא תהליך טבעי", אומר פרופ' אוריון. "זהו סוג של אינסטינקט שכמעט כל בעלי-החיים נולדים איתו. אבל כמו כל אינסטינקט, הוא מופעל רק כשיש בו צורך. זאת הסיבה לכך שבית-הספר לא תמיד מתאים לילדים רבים, שכן השיטה מבוססת על לימוד שנובע מצורכי המערכת ולא מהצורך של הילד". פרופ' אוריון מבקש להתגבר על קושי זה ולהתחשב בצורך של התלמיד באמצעות יצירת הקשר בין עולמו של התלמיד לבין הנושא הנלמד. לשם כך משלבת גישת ההוראה, בין השאר, דיאלוג בלתי-אמצעי עם הסביבה הטבעית והאנושית הנמצאת מחוץ לכותלי הכיתה. הדיאלוג עם העולם האמיתי מאפשר ללומד ליצור משמעות פנימית לגבי הנושא הנלמד, וכשיש משמעות – נוצר צורך, ובעקבותיו נוצרת למידה.

 

למרות שהתוכנית מתבססת בכל מקום על אותם העקרונות, השינוי במיקום מחייב את פרופ' אוריון לצאת לסיור הכנה בכל איזור אליו הוא מגיע, כדי לבנות את הסיפור המקומי של רצף הלמידה. ב"תיק העבודות" שלו אפשר למצוא סיפורים מקומיים שנכתבו עבור אזורים בארגנטינה, בצ'ילה, בארצות הברית, בהודו, בפורטוגל, וכמובן – בישראל. זה בדיוק מה שעשה פרופ' אוריון כשהגיע לפרו. למרות שבמדינה זו יורדת כמות משקעים אדירה, הרי שעקב התנהלות סביבתית שגויה נוצרה בה מצוקת מים, ולכן התמקדה הסדנה באגני ניקוז הנמצאים בקרבת הכפרים. במסגרת זו נעשה שימוש ביחידת הלימוד "כוכב-הלכת הכחול", שפותחה במחלקה להוראת המדעים של המכון עבור תוכנית מטמו"ן, תוכנית הלימודים במדעים של חטיבת הביניים, אשר מהווה חלק מהתוכנית "חושבים מדע – מבינים סביבה", שפותחה בהמשך והותאמה גם לחטיבת היסוד.

 

על אף שחלק ממודל הלמידה שלו כולל יציאה מגבולות הכיתה, פרופ' אוריון לא תמיד ממהר לעשות זאת. "אני יוצא החוצה עם התלמידים רק אם יש בחוץ משהו שאני לא יכול ללמד לעומק בתוך הכיתה", הוא אומר. ניצול נכון של הסביבה שמחוץ לכיתה עשוי לעורר סקרנות ועניין, וברגע שמתעוררות שאלות – הוא מנצל את ההתעניינות שהתעוררה בכיתה, מתוך שאיפה להקנות לתלמידים מיומנויות חשיבה, שבאמצעותן יוכלו לעבד את תצפיות השדה והמעבדה למסקנות, ובמקביל, לפתח מיומנויות להצגת הידע. "אם הם רכשו את המיומנויות של איסוף פיסות מידע, עיבודן לידע, והצגתן בעל-פה ובכתב", הוא אומר, "הם רכשו כלים לכל החיים".